קוראים לי אנה ואני גרה במרתף

קטע מתוך הספר "אנה והציידים" מאת ראובן מירן, שראה אור בהוצאת הספרים נהר.


קוראים לי אנה וכבר שבועיים שאני גרה במרתף. גרה, זאת אומרת, מסתתרת. עכשיו החופש הגדול, אבל אני לא יכולה לצאת מכאן. רק אמא יוצאת כל בוקר כשעוד חושך, ואחרי עשרים דקות של פחד היא מגיעה לעבודה. המרתף שלנו נמצא לא רחוק מהתחנה המרכזית. יותר מזה אני לא יכולה לגלות. טוני, שגר עם אבא שלו בבית ממול, ושעושה לי עיניים וקורא לי בצחוק אנה-בננה, אומר שבטח יש כבר מלשינים בשטח. "ככה זה תמיד," הוא אומר, "אנשים מנסים להרוויח משהו על חשבון אחרים, ויש גם כאלה שמאמינים באמת שהם עושים משהו לטובת המדינה, אבל הם טועים, ובגדול." ואם טוני אומר, טוני יודע. כי הוא כבר כמעט בן שש עשרה ולא מפחד להסתובב ברחוב עם הסניקרס האדומות שלו ולרחרח מה קורה. פעם עצר אותו שוטר, אבל הוא אמר שהוא אתיופי, והשוטר הרוסי האמין לו. בעיני הלבנים כל השחורים נראים אותו הדבר.

ההורים של טוני הגיעו לישראל שנה לפני שהוא נולד, וכשהוא היה בן חמש, אמא שלו נהרגה בפיגוע בתחנה המרכזית. כיף לי לדבר איתו. אנחנו יכולים לדבר בינינו רק בעברית, כי חוץ מעברית הוא מבין ספרדית ואני אנגלית. לא פלא שהוא קורא לעצמו טוני-אין-כמוני ואומר שהוא יודע הכול. אבל אני לא בטוחה שזה נכון. אני חושבת שפשוט יש לו מזל. אבא שלי אמר תמיד שמזל זה הדבר הכי חשוב בחיים. חוץ מזה, עכשיו טוני מביא לאמא ולי מצרכים מהמכולת ונזהר שלא יעקבו אחריו, וכשהוא מוסר לי את השקית דרך הפתח הצר שבדלת, אני מרגישה שהיד שלו חמה, וזה נעים.

ממש כשהתחיל החופש הגדול הם הודיעו על הגירוש מתל אביב. אמא אמרה שאנחנו חייבות לעזוב את הדירה.חשבתי שזה דווקא יכול להיות נחמד לנסוע לאיזשהו מקום באמצע הקיץ כשהעיר כל כך חמה. קיוויתי שזה יהיה לגליל.

"איפה זה חדרה? מה זה גדרה?" שאלה אותי אמא בקול די מבוהל.

אמרתי לה.

היא רק אמרה "הו, אלוהים!" והחווירה, ואני ידעתי שאין לנו ברירה, לא גליל ולא נעליים, אנחנו חייבות להישאר בתל אביב.

נזכרתי שהמורה הגר סיפרה לנו שלפני יותר ממאה שנה הצאר הרוסי ציווה על כל יהודי מוסקווה לעזוב את העיר וגירש אותם לאזורים הכי הכי מרוחקים ברוסיה. אז עכשיו אנחנו אמורים להיות מגורשים מתל אביב, כאילו אנחנו איזה זבל שצריך להסתיר במקום רחוק. בגלל זה הרבה הורים נסעו לחפש עבודה ודירה באזורים החדשים, והילדים נשארו לבדם בתל אביב. כמה מהם התארחו אצל חברים. לי היה הכי מזל, כי אמא שלי לא הייתה מוכנה להשאיר אותי לבדי. ואני מעדיפה להתחבא במרתף הזה מאשר לברוח לאיזה מקום שבו לא יהיה לנו איפה לגור ומה לאכול. היה ברור שבדירה לא נוכל להישאר כי שם אפשר לצוד אותנו בקלות.

פעם חשבתי שבית זה המקום הכי בטוח בעולם. אבא, שאני כל כך מתגעגעת אליו, בייחוד עכשיו, קרא לה "הארמון", כי בארץ שלו ושל אמא, שנמצאת בכלל ביבשת אחרת, הם לא יכלו לשכור אפילו דירה כזאת, כי שם לא הייתה להם עבודה.

"אנחנו צריכים להודות לאלוהים שכאן יש לנו עבודה ומספיק כסף לשלם שכר דירה ולקנות אוכל," הוא היה אומר.

אחר כך הוא סיפר לנו איך לפני ארבעים שנה, בארץ אחרת, לפני שהוא נולד, גירשו את ההורים שלו. "גירשו אז מאה אלף בני אדם שקראו להם זרים," הוא אמר. "הם אמרו שבני העם שלנו תופסים להם את מקומות העבודה ומביאים עליהם רק צרות. ולא עזר כלום לסבא, למרות שהוא חי שם יותר מעשר שנים, ואפילו לא לסבתא, שהייתה לה אזרחות. לא היה אכפת להם שסבתא תישאר, אבל סבא היה חייב לעזוב. הם לא נפרדו."

"אבל עשר שנים אחרי זה, זה התהפך: אתם גירשתם מהארץ שלכם המון מהגרים שבאו מהארץ השכנה, נכון?" אמרתי פתאום.

"כולם מגרשים את כולם כשזה נוח להם," אמר אז אבא שנהיה פתאום רציני נורא, "הראשון היה אלוהים. מי גירש את אדם וחווה מגן-עדן?" העיניים שלו נהיו עצובות. "ומאז ככה זה נמשך. נדמה לך שהגעת לגן-עדן ופתאום הכול משתנה. ובעצם, מה בני אדם רוצים? בסך הכול לחיות. זה עצוב."

"מוריס, Please", קראה אמא, "תפסיק בבקשה, זה חילול הקודש!"

אבא השתתק. לא אהבתי לראות אותו עצוב, אבל עכשיו עצוב לי יותר, כי הוא כבר לא כאן איתנו ולא יוכל להגשים את החלום שלו לקבל תושב קבע ולהיות נהג מונית, כמו שאבא שלו היה בארץ שלהם.

את אבא עצרו הציידים לפני חודש בערך, בדרך לעבודה, באמצע הרחוב, ממש מול הבית, וכמעט שברו לו את הפרצוף ואת האופניים. הם אמרו לו שאין לו רישיון עבודה כי הוא היה צריך להיות פועל בניין אז מה פתאום הוא שוטף כלים במסעדה, וזה אומר שגם האשרת-שהייה שלו מבוטלת, והם שמו לו אזיקים על הידיים ודחפו אותו לניידת. באותו זמן הייתי בבית ספר ולא ראיתי כלום, אבל טוני ראה. טוני רואה הכול. מאז שהוא חזר מהכלא הוא מעדיף להיות כמה שיותר ברחוב כדי לדעת ראשון מה קורה. "יותר הם לא יפתיעו אותי," הוא אמר לי פעם, כשעוד אפשר היה לשבת בלי פחד על הספסל בגינה הציבורית. אחר כך עברו יומיים עד שאישה נחמדה אחת, ג’ינג’ית עם עיניים ירוקות ונמשים כמו עדשים, שאמרה שקוראים לה רבקה, בדקה ומצאה אותו בְּמקום שנקרא כלא גבעון, לא רחוק מכלא איילון, אלה השמות של בתי הסוהר שהם לקחו מהפסוק "שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון", כשיהושע ביקש שהשמש תעמוד ולא תשקע באזור גבעון במזרח, ושהירח יעמוד באזור איילון במערב, וככה יהיה לבני ישראל מספיק אור והם יוכלו לרדוף אחרי האויבים שלהם בקלי-קלות. למדנו את זה לפני כמה שנים, אבל אז לא חשבתי שהם ירדפו דווקא אחרינו.

הם היו ממש נחמדים כשהִרשו לנו להיפרד מאבא בשדה התעופה לפני שהעלו אותו על המטוס

"אם אתם רוצים להישאר ביחד," אמר אחד משני הציידים שליוו אותו, "מצִדנו זה בסדר."
הוא קרץ לחבר שלו והמשיך: "בבקשה, תצטרפו אליו ותחזרו הביתה. הכרטיס על חשבוננו."
הוא אמר הביתה, ולא ניסה אפילו להסתיר את החיוך. אחר כך הוא הציע לי פתאום בקבוק מים, אבל אמרתי לא, בלי טובות. מה זאת אומרת תחזרו הביתה? בשביל לחזור הביתה אני לא צריכה מטוס. מקסימום אוטובוס. הבית שלי זה כאן, בתל אביב, העיר שבה נולדתי. באיכילוב, אם אתם רוצים לדעת בדיוק.
הציידים שתקו. מַדי התכלת הנקיים והמגוהצים שלהם בהקו בשמש. על השרוול היה קשור להם סרט עם מגן דוד כחול. ואז הצייד השני, בלונדיני רזה שנראה בעצמו כמו ילד, הוריד את העיניים הכחולות שלו לריצפה ואמר בשקט: "עכשיו אתם יכולים להיפרד ממנו."

הוא שיחרר את הידיים של אבא מהאזיקונים ואבא חיבק אותי חזק ולחש כמה מילים שאני מעדיפה לא להגיד כדי לא להתחיל לבכות. עוד הספקתי לשים לו בכיס המעיל תמונה שלי. זה היה תצלום ישן נורא שאף פעם לא נפרדתי ממנו, אבל לא מצאתי אחר. הכול התרחש כל כך מהר. דמיינתי איך הוא עולה עצוב למטוס ונבלע בתוכו כמו דג קטן שנבלע בתוך דג גדול. קיוויתי שהוא צוחק, כי לפעמים, כשהמצב נורא קשה, זה כל מה שנשאר לעשות.

ועכשיו אנחנו כאן, במרתף שמתחת לבית, מחכות.

אוהבים את הכל שקרים

עזרו לנו להמשיך לשקר

אנחנו נהנים ליצור ולכתוב את "הכל שקרים". אבל זה דורש עשרות שעות עבודה והוצאות של מאות שקלים מדי חודש. היכולת להציע חוויית גלישה ללא פרסומות – שחשובה לנו, ואנחנו מקווים שגם לך – מתאפשרת בזכות התמיכה הנדיבה של קוראים כמוך. כל סכום יתקבל בברכה. כי תרומה שבאה מהלב היא מסוג המחוות שגורמות לנו להרגיש תחושת הערכה חמימה ונעימה.  

בחירת שיטת תשלום
פרטים אישיים

פרטי כרטיס אשראי
זהו תשלום SSL מוצפן ומאובטח.

סה"כ תרומה: 25.00₪ חודשית

{amount} + {fee_amount} לכיסוי העמלות

בנוסף אפשר לתרום במטבעות הדיגיטליים לכתובות הבאות: 

ביטקוין: 3Dc9kNFmvpnuADrwHDmHsYGY1hATY2Yyey

אתריום: 0x737FA1c1e2EecB6CE66a9C460277b090a60B9e52 

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

להגיב

*

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.