לרמות את המוות

בן ברידלאב, תלמיד תיכון בן 18 ממדינת טקסס בארה"ב שסבל מאז שנולד ממחלת לב גנטית בשם קרדיומיופתיה היפרטרופית (HCM), הלך לעולמו מדום לב ערב חג המולד בשנת 2011. ימים ספורים לפני מותו הוא העלה לאינטרנט סרטון פרידה אילם על כל הפעמים שבהן הצליח לרמות את המוות, ועל השלווה שחש באותם מקרים. התבוננו בחיוך שלו; ואז, תחיו את החיים.
תרגום מכתב הפרידה למטה.

 חלק ראשון 

 חלק שני 

"היי, אני בן ברידלאב. כל חיי סבלתי ממחלת לב בשם HCM , מחלה קשה ומסוכנת. ככל שגדלתי למדתי יותר ויותר עד כמה. פחדתי הרבה וזו הרגשה שאני שונא. אף פעם לא הרשו לי להשתתף במשחקי ספורט עם החברים שלי, זה מעצבן שפספסתי את החלק הזה בחיים. קיוויתי לעשות הכל כמו כולם, אבל למדתי לחיות עם המצב ולקבל אותו.

"בפעם הראשונה שרימיתי את המוות הייתי בן ארבע. חטפתי שבץ. מפחיד, נכון? אני לא זוכר הרבה מאותו היום, חוץ מזה שהסיעו אותי על אלונקה במורד מסדרון. היה אור לבן בהיר מעלי. הוא היה כל כך בוהק שלא הצלחתי לראות מאיפה הוא נובע. אמרתי לאמא שלי: תראי את האור! והצבעתי למעלה, אבל היא אמרה שאין שם כלום. לא היו מנורות על התקרה, אבל אני לא הצלחתי להסיר מזה את העיניים, ולא חשתי שום דאגות. כאילו כלום לא חשוב. לא הפסקתי לחייך. אני לא יכול לתאר את רמת השקט והשלווה ולעולם לא אשכח את התחושה הזאת. אחר כך היה רגוע במשך כמה שנים. בשנת 2007, כששוב הלב עשה בעיות, החליטו שצריך לפעול, וב-2009 הושתל לי קוצב לב. לא רציתי, אבל לא היתה ברירה.

"קיץ 2011 היתה הפעם השנייה שבה רימיתי את המוות. נכנסתי לניתוח שקדים שגרתי. אמא שלי ואחותי חיכו במסדרון, ואז יצא אליהן כומר ואמר להן שצריך להתפלל כי נכנסתי לדום לב. זה היה נס שיצאתי מזה. אני כל כך שמח שהתעוררתי.

"אחר כך עשיתי הכל כדי לשכוח מזה ולא לדאוג, אבל לפני שבועיים היתה הפעם השלישית שרימיתי את המוות. הלכתי במסדרון בית הספר והתעלפתי. כשהתעוררתי הייתי במיון. לא יכולתי לדבר או לזוז, אבל ראיתי מעלי רופאים. הם שמו לי מכשיר החייאה ומישהו נתן הוראה להפעיל אותו. התעלפתי שוב. הלב שלי עצר ולא נשמתי במשך שלוש דקות.

"כשהגוף 'מת', המח ממשיך לעבוד לזמן קצר כי שמעתי אותם אומרים: 'הוא לא נושם', 'הלב עצר', 'אין דופק'. הייתי בטוח שאני מת. הדבר הבא שקרה, אני לא בטוח אם הוא היה חלום או חזיון: הייתי בחדר לבן אינסופי, בלי קירות, לא נשמע בו קול, אבל התחושה השלווה שחוויתי בגיל ארבע חזרה אלי. לבשתי חליפה יפה ולידי היה הראפר האהוב עלי, קיד קאדי. לא יודע מה הוא עשה שם, אבל היתה מולי מראה, הבטתי בשנינו וחשבתי: לעזאזל, אנחנו נראים טוב! לא יכולתי להפסיק לחייך. הייתי גאה בעצמי. בחיים שלי. בכל ההישגים שלי. זו היתה התחושה הכי טובה בעולם. קיד קאדי הביא אותי לשולחן זכוכית והניח את ידו על כתפי. השיר האהוב עלי נשמע ברקע. שמעתי את השורה: "מתי הפנטזיה תיגמר וגן העדן יתחיל?" והוא אמר לי: לך עכשיו. ואז התעוררתי לתוך ההחייאה. לא רציתי לעזוב את המקום ההוא והלוואי שלא הייתי מתעורר.

האם אתם מאמינים במלאכים או באלוהים? אני כן".

אוהבים את הכל שקרים

עזרו לנו להמשיך לשקר

אנחנו נהנים ליצור ולכתוב את "הכל שקרים". אבל זה דורש עשרות שעות עבודה והוצאות של מאות שקלים מדי חודש. היכולת להציע חוויית גלישה ללא פרסומות – שחשובה לנו, ואנחנו מקווים שגם לך – מתאפשרת בזכות התמיכה הנדיבה של קוראים כמוך. כל סכום יתקבל בברכה. כי תרומה שבאה מהלב היא מסוג המחוות שגורמות לנו להרגיש תחושת הערכה חמימה ונעימה.  

בחירת שיטת תשלום
פרטים אישיים

מידע כרטיס אשראי
זהו תשלום SSL מוצפן ומאובטח.

סה"כ תרומה: 25.00₪ חודשית

{amount} + {fee_amount} לכיסוי העמלות

בנוסף אפשר לתרום במטבעות הדיגיטליים לכתובות הבאות: 

ביטקוין: 3Dc9kNFmvpnuADrwHDmHsYGY1hATY2Yyey

אתריום: 0x737FA1c1e2EecB6CE66a9C460277b090a60B9e52 

עוד באותו עניין...
בחייהם ובמותם לא נפרדו
אהבה נגד החומה
האישה ומלאך המוות
חוויאר רסיו גרסיה
יגון טוב
פיונה דלווד
מכתב מ-1994
קייסי וורן ודניאל קריגר
גרטה תונברג שרה מטאל
גרטה תונברג | ג'ון מולסק
לא רווחים, אלא חירות
אורסולה לה גווין
לחץ/י על לשונית בכדי לבחור פלטפורמה להשארת תגובה

להגיב

*

אתר זה משתמש ב- Akismet להפחתת דואר זבל.

he_ILHebrew