חלומות מתגשמים: אבי פיטשון מראיין את ג'וני רוטן

פורסם במקור בעיתון הארץ

כמו במשחק הילדות "מעריך, מחבב, מעריץ, אוהב", גם בדרך למפגש עם ג'וני הרקוב, אני מתקשה למקם את תחושותי. אין שום דרך למתן את הדרמה. זה הראיון בה"א הידיעה. הקלישאה "ג'וני רוטן שינה את חיי" היא אמת לאמיתה. הכל קשור אליו: עמדות, החלטות ומעשים שלי מגיל 12 ואילך; יחסי למשפחה (סליחה על החיים הקשים שעשיתי לכם!), לבני-בנות הכיתה, לחיי הפרברים ברעננה, לעמדת המוצא הבסיסית מול המציאות הישראלית, לפתקים ששמתי בקלפי, לבגדים שלבשתי, להערות "תגיד לי מי סיפר אותך ואני אהרוג אותו" שהופנו אלי ברחוב, ללהקות ולארגונים הפוליטיים הקיקיוניים שהקמתי, וכמובן לטעם המוסיקלי שלי.

כל זה קרה עוד לפני שהחסרתי פעימה למשמע השאגה "דיסטרוי!" והקריאה "אין עתיד!". בהתחלה, כמו בכל התאהבות ממבט ראשון, היו רק עיניים – העיניים הבוהות, המנוכרות, הקרועות לרווחה של רוטן, במבע ריק שהחזיר אלי השתקפות של כל מה שהרגשתי.

בהופעה של "סקס פיסטולז" בבריקסטון בלונדון לפני שנתיים, ובהופעה של "תדמית ציבורית בע"מ (P.I.L) לפני כמה חודשים, בצד ההנאה מהמוסיקה ומהזכות לראות את האנשים שיצרו אותה נושפים בה חיות על-זמנית ששום קמט או כרס לא יכולים לעצור, מצאתי את עצמי מביט בליידון בעיניים מצומצמות, מנסה ליצור המשכיות בין החוויה החיה לתמונות שחור-לבן שהיו מודבקות בסלוטייפ על קירות חדרי בימי התיכון.

כשחלומות מתגשמים קשה לחבר אותם לזמן שקדם לכך. קל וחומר כשאני נכנס חצי שעה מוקדם מדי לפאב בלונדון שבו קבענו להיפגש לראיון, והנה ליידון, יושב לבדו, משהו שלא קורה אף פעם. המנהל האישי וחבר הילדות שלו, חוליגן הכדורגל לשעבר ג'וני "רמבו", תמיד אתו. מבטינו נפגשים, והפעם הוא לא תמונה דהויה על הקיר. אני מציג את עצמי, שנינו נבוכים, עיניו תרות אחר רמבו, אבל הוא מזמין אותי בלבביות לשבת. הוא לבוש בלוק המוקיוני שובה הלב האופייני לו: אפודת מעוינים בגוונים מופרכים ועניבה תואמת מרוב שהיא לא. אפילו לנעלי הדוקטור מרטנס שלו יש מין טלאי כחול וקרקסי בכל קודקוד.

ברגע שרמבו חוזר, ליידון נעשה אינטנסיבי, שולט לחלוטין בשיחה, נע בין רצינות מפלחת לצחוק מתגלגל. הוא לוחץ את ידי בחום כשאני מעיד שהשיר שלו ("אסיד דרופס") אהוב עלי, וכשאני מוכיח את התעניינותי בכדורגל באמצעות מחזיק מפתחות של הפועל תל אביב. חלק ממה שהוא אומר כבר שמעתי וקראתי קודם, אבל ככה זה עם להט משיחי, נבואי: חייבים לחזור שוב ושוב, עד שמישהו יבין, עד שיקרה משהו. יש גם סתירות פה ושם. את גיטריסט ה"פיסטולז" סטיב ג'ונס, שתיאר לא אחת כ"אדם כיפי ומצחיק עד דמעות", הוא השווה הפעם ל"רצפה של משתנה".

ליידון מאוכזב מהרבה אנשים ולא מפסיק לסגור חשבונות. מתברר שהוא עדיין בחובות לחברת התקליטים הקודמת שלו, וירג'ין, וקמפיין החמאה שבו כיכב לאחרונה נועד למימון האיחוד של "P.I.L", בהעדר כל תמיכה אחרת. אכן כן, מנהיג מהפכת הפאנק, אויב הציבור הבריטי מספר אחת ב-1977, מפרסם חמאה. הוא גם השתתף בתוכנית ריאליטי, שבה נוקר על ידי עדת יענים וחלק קרחת יער עם קייטי "ג'ורדן" פרייס ופיטר אנדרה, הנחה סדרות טבע, וזה עתה התבשרנו על השקת "בושם סקס פיסטולז".

ליידון (בחזית) עם ה"סקס פיסטולז", 1976. "הגווארדיה הוותיקה של הרוק ניסו להיראות רדיקליים ואנחנו קילקלנו להם" (תצלום: רקס)

עילת ההתכנסות היא ההופעה של "P.I.L" ב-31 בחודש בגני התערוכה בתל אביב. ליידון לא מצטרף לחרם האמנים על ישראל ואף כינה את אלביס קוסטלו "כלב", לאחר שזה ביטל את הופעתו בארץ. אלה שחושבים שליידון בוגד בערכיו, פשוט מצפים שמישהו אחר ימשיך להגשים את חלומות הנעורים שלהם במקומם. אילו היו מעיינים בטקסטים של "P.I.L", היו מגלים שליידון תמיד תקף כל מה שזיהה כחשיבה עדרית, ומעולם לא הצטרף לחגיגות "לייב אייד" למיניהן או לקמפיינים שמייצגים סדר יום או תנועה.

"חמשת האנשים שמפגינים מחוץ להופעות שלנו וסבורים שבכך שאופיע בישראל אני תומך במשטר חשוך, פשוט לא מבינים מה אני עושה בחיים", הוא אומר, "אני לא תומך באף ממשלה ואף ממשלה מעולם לא תמכה בי. אני תומך בבני אדם ואופיע לפני בני אדם בכל מקום, ואף אחד לא יתערב לי בזה. לצערי אף מדינה ערבית לא הזמינה אותי להופיע. קראתי ש'בוני אם' הופיעו ברמאללה ולא הרשו להם לנגן את 'על נהרות בבל' כי יש שם את השורה (שר) 'When We Remember Z-i-o-n'. גם בצפון אירלנד אף פעם לא נתנו לי להופיע. הקתולים נעלבו מהשיר 'Religion', והפרוטסטנטים נאמני המלוכה נעלבו מהשיר 'God Save the Queen'. אני ממש מרוצה שהצלחתי למצוא את הדרך לבאס את כולם בבת אחת. אבל זה מוכיח שהעוינות כלפי מפספסת את הנקודה. הרי איך זה יכול להיות ששני צדדים במלחמה נפגעים ממני? אני בעצם מוצא להם קרקע משותפת, אז באופן אבסורדי אני הפציפיסט הכי גדול. אין מצב שאשייך את עצמי באופן מוחלט לקבוצה פוליטית אחת כי בעשותך כך אתה מתכחש לאמת רחבה יותר. יש אמת בכל מקום. אני רחוק מאוד מלשבת על הגדר. אין לי שום ציפייה שכולם יסכימו אתי, אבל אם תבוא לכפות עלי את הדוגמה שלך, הולך להיות לך קשה. אמא ואבא שלי למדו את זה מוקדם מאוד!"

ג'וני ליידון. "אני ממש מרוצה שהצלחתי למצוא את הדרך לבאס את כולם בבת אחת" (תצלום: רקס)

"לפטפילד", ששיתפת אתם פעולה ב-1993 עם חורך הרחבות "אופן אפ", היו אמורים להופיע אתכם וביטלו.

"זו באמת אכזבה. אם הם רועדים מארבעת המפגינים האלה, הם סיסיז ולא מגיע להם להופיע מלכתחילה. תראה, זה יפה שהמפגינים האלה מאמינים במשהו. הם אנשים טובים. אבל ניגנתי ביוגוסלביה לשעבר גם עם ה'פיסטולז' וגם עם 'P.I.L', וההתנגשויות שם בין נוצרים למוסלמים לא נגעו בנו. אנחנו טיפה מעל ומעבר לזה. פאנק הוא מעבר לקלישאות הפוליטיות, וההישגים שלו בהתאם. מה שפאנק נתן לעולם זה שנשים התחילו לעמוד על במה כשוות. והפאנק עשה את זה מהר יותר, קליל יותר וצודק יותר מהתנועה הפמיניסטית".

ג'ון סבאג' אמר בספרו "אנגליה חולמת" שהאפקט התרבותי של ה"פיסטולז" באנגליה אחרי שיצא "God Save the Queen" השתווה לאפקט של באדר מיינהוף בגרמניה.

"גועל נפש. זה כל כך קל לטמבל כמוהו לשבת בבית ולהמציא שטויות. פלצן. יש לנו בעיה ענקית באנגליה עם המעמד הבינוני, כי הם לא יוצרים כלום, מתעלקים על תרבויות של מעמד הפועלים ולוקחים קרדיט לעצמם. כשהפאנק התחיל למלקולם מקלארן לא היה שמץ של מושג איזה שירים אני עומד לכתוב. ש-מ-ץ. והיית צריך לראות איך ויויאן וסטווד והוא היו בשוק כשיצא ממני מה שיצא. הם לא ציפו ממני לכלום. הם ראו את עצמם כ'רד הרינג', כלומר יוצרים כאוס חתרני על ידי הסחות דעת. אני חושב שהם היו זוג מקרלים מעושנים. צמד של גפילטעס".

רוב הניואנסים והצד הקומי והאירוני של הפאנק אבדו לחלוטין ברגע שהתקשורת התלבשה על העניין.

"זה בדיוק מה שקרה, וההנהלה שלנו הובילה את זה. יצרנו משהו פורח ומלקולם רמס את זה מתוך קנאה. ולכן העובדה שנותנים לו קרדיט על המצאת הפאנק מזעזעת אותי. אבל מה שהתחלנו שם לא אבוד. בשורה התחתונה הפאנק היה שילוב נפלא של טיפוסים. וברור שאני מתגעגע אל מלקולם שמת באפריל. לא תלמד כלום אם לא תקשיב לאנשים שלא מסכימים אתך".

אתה זוכר רגע בנעורים או בילדות של הארה מוסיקלית? הדבר הראשון שעשה לך את זה?

"כן. עבדתי בבניין כנער כדי לממן את הלימודים שלי, לא היה לי חינוך חינם. בדיוק חפרתי איזה בור ואחד הפועלים האירים הדליק את הרדיו ו'Virginia Plain' של 'רוקסי מיוזיק' התנגן, וזה היה מאוד משמעותי בשבילי. פופ זה לא רק חנטרושים של מארק קנופלר. העניין בפופ זה לא יכולת ביצוע ודייקנות, אלא ייצוג כל הפורענות והמבוכה שכרוכים בהיותנו אנושיים, וביצועים מושלמים לעולם לא יכולים לשקף את זה".

אז איך הסתדרת בזמנו עם ההפקה הנוצצת והסולידית של "Never Mind the Bollocks"?

"נוצצת? נראה לך?! היום אולי האלבום נשמע לך סולידי, אבל אז זה ממש לא היה ככה".

בסדר, אבל עדיין אם תשווה את זה לסאונד הרזה של הקלאש הראשון…

"תהיה בשקט רגע אתה! אז הוא נשמע ממש מוזר ושונה. אנשים אולי הופתעו מזה שהיינו יחידה קטנה ומגובשת מוסיקלית, לא היינו בלגניסטים. רצינו שזה יישמע נקי. מעולם לא היתה לנו כוונה להרגיז אנשים, להיפך. מבחינתי עשינו פולק, ואת מה שנהנינו לשמוע בעצמנו. אני לא רוצה ללכת למועדון ולשמוע מגררי גבינה. קח את לו ריד ו'Metal Machine Music' שלו. אחלה עטיפה. קונספט מוצלח. אבל האם זה מעניין להאזין לזה? לא".

אז מה היתה הגישה האולפנית של "P.I.L"? הרבה ניסו לחקות את הסאונד שלכם.

"בעיקרון, אם זה לא משהו שאפשר לנגן בפשטות אז מדובר בזייפנות אולפנית. 'Metal Box' (האלבום המשפיע ביותר של 'P.I.L' מ-1979 – א"פ) הופק על בסיס מיקסים של מוניטור. הפקה דיגיטלית זה בזבוז זמן. mp3 זה לא סאונד בכלל, זה זמזום. אני רוצה קונוסים, ממברנות בקוטר 50 ס"מ שדוחפים את האוויר פיסית בחדר. זה באס. זה ואגינה רוטטת. זה דבר מיני".

אפרופו 'Metal Machine Music', ידעת על הרכבי אוונגרד כמו 'ט'רובינג גריסל' שפעלו בזמן ה'פיסטולז'?

"בטח. 'ט'רובינג גריסל' היו כיף של דבר. כל הגווארדיה הוותיקה של הרוק בתקופה הזו ניסו להיראות רדיקליים ומרדניים וה'פיסטולז' ו'ט'רובינג גריסל' קילקלו להם את התוכניות. כל הבוב דילנים והמיק ג'אגרים יגידו לך היום שהם היו בהופעות שלנו. הם אף פעם לא עזרו לנו בכלום, לא נתנו לנו כלום. בזמן אמיתי הם חשבו שאנחנו זבל. מאוחר יותר, כשסיד (וישס, באסיסט הפיסטולז שמת ממנת יתר בזמן משפט שבו הואשם ברצח חברתו – א"פ) הסתבך עם החוק, מיק ג'אגר התייצב לסייע לו עם עורכי דין, באנונימיות ודיסקרטיות, ועל זה תמיד אכבד אותו. הוא הראה שיש לו צד אחר, אבל שאר בוגרי הסווינגינג סיקסטיז הם חארות וגנבים".

ליידון ופיטשון בבר בלונדון. הערצה עיוורת

אז אפשר לסכם שאתה אחד האמנים היחידים שעשה גם אוונגרד משפיע וגם מוסיקה עממית עטופה בדגלי יוניון ג'אק.

"עברתי הרבה בשביל שתהיה לי הזכות להשתמש בדגל ובקלסתר של המלכה, אחרי כל השנים שבהן נתפשתי כאנטי-בריטי. להזכירך, נחקרתי בחשד לבגידה במלוכה. אף אחד בעולם המוסיקה חוץ ממני לא עמד בפני מצב כזה".

כשהסכינים נשלפות

אנחנו יוצאים עם הבירות החוצה לשמש. בשעות הבאות אני מגלה את לונדון הפרולטרית, הוויקטוריאנית כמעט, שליידון ורמבו מחלקים אותה לטריטוריות של קבוצות הכדורגל השונות (ליידון אוהד ארסנל שרוף), שתחת המעטה הצרכני והתיירותי של שכונת נייטסברידג' העשירה, מתנהלת על פי קודים של כבוד ועל בסיס סכסוכים מלפני 30 שנה.

כל כמה דקות ניגשים אל לייטון עוברים ושבים, בהם ברזילאים בני 20, ואנגלייה שנראתה כבת גילו של ליידון (54) ונפרדה ממנו בנשיקה על השפתיים. ליידון לבבי, מצטלם, חותם. חבורה של גברים מחוספסים למראה מתקרבת. ליידון ורמבו מאבחנים מיד, לא ברור איך, כי אלה אוהדי קבוצת מילוול הידועים לשמצה. אחרי כמה דקות של שיחה על מי מנוחות הם עוזבים אותנו ונעמדים על המדרכה ממול. אני מצביע בהיסח דעת לכיוון משהו שרשום על גב החולצה של אחד האוהדים. "ב-ח-י-י-ם אל תצביע!" נוזף בי ליידון. "לא עושים דבר כזה. בתוך שנייה כל האווירה יכולה להשתנות ואם הסכינים נשלפות אנחנו זזים הצדה כי אתה הכנסת את עצמך לבוץ הזה".

כשעה ושלוש בירות מאוחר יותר, בעל בר מבוגר מתרברב בפני ליידון על מועדון שניהל בסבנטיז ובו נתן צ'אנס לפאנק ואירח להקות כגון "אקס-ריי ספקס". ליידון נוחר בבוז. "אף פעם לא נתת לאנשים מארסנל להיכנס, אתה והזונות ממין זכר של צ'לסי שלך". מתברר שגם תחת מעטה הפאנק יש שכבה עתיקה יותר של כדורגל. בעל הבאר נעלם בכלימה, וליידון ורמבו מנתחים תסריטים אפשריים למקרה ויחזור עם החבר'ה.

הערב מתחיל לרדת, וליידון חולק אתי אבחנה אינטימית: האובססיה שלו לכנות מוחלטת ואמירת אמת מקורה באיבוד הזיכרון המוחלט שחווה כילד בן שבע-שמונה, אחרי תרדמת של ארבעה חודשים עקב דלקת קרום המוח. "אם הייתי צריך להאמין לאשה שלא זיהיתי שאמרה לי שהיא אמא שלי, אז אפשר להבין למה הנושא של אמון באנשים כל כך מרכזי בשבילי".

אוהבים את הכל שקרים

עזרו לנו להמשיך לשקר

אנחנו נהנים ליצור ולכתוב את "הכל שקרים". אבל זה דורש עשרות שעות עבודה והוצאות של מאות שקלים מדי חודש. היכולת להציע חוויית גלישה ללא פרסומות – שחשובה לנו, ואנחנו מקווים שגם לך – מתאפשרת בזכות התמיכה הנדיבה של קוראים כמוך. כל סכום יתקבל בברכה. כי תרומה שבאה מהלב היא מסוג המחוות שגורמות לנו להרגיש תחושת הערכה חמימה ונעימה.  

בחירת שיטת תשלום
פרטים אישיים

מידע כרטיס אשראי
זהו תשלום SSL מוצפן ומאובטח.

סה"כ תרומה: 25.00₪ חודשית

{amount} + {fee_amount} לכיסוי העמלות

בנוסף אפשר לתרום במטבעות הדיגיטליים לכתובות הבאות: 

ביטקוין: 3Dc9kNFmvpnuADrwHDmHsYGY1hATY2Yyey

אתריום: 0x737FA1c1e2EecB6CE66a9C460277b090a60B9e52 

תגובה אחת

  1. ניר
    מאי 18, 2015

    הי אבי כתבה מעולה
    תמיד ידעת לכתוב יפה
    וסחטיין על הגשמת החלום …… כבוד
    ניר מ נ״מ

    להגיב

לחץ/י על לשונית בכדי לבחור פלטפורמה להשארת תגובה

להגיב

*

אתר זה משתמש ב- Akismet להפחתת דואר זבל.

he_ILHebrew