על חטא שחטאנו ביודעים ובלא יודעים

"יהי רצון מלפניך ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו שתרחם עלינו ותמחול לנו את כל חטאותינו… על חטא שחטאנו לפניך בבלי דעת. על חטא שחטאנו לפניך בגלוי".

מתוך תפילת שמונה עשרה של שליח ציבור ביום כיפור.

לא היה דבר באותו יום שרמז על מה שעתידה הייתי לראות בשובי הביתה מבית הספר. לא בשיעור ערבית כשלמדנו על הכנסת אורחים ולא בשיעור ספרות כשהתווכחנו האם ביאליק מבקש לדעת מה זאת אהבה או אולי הוא מאוכזב שזאת היא האהבה, וגם לא בשיעור התעמלות, כששיחקנו מחניים גדולים ואני הצלתי שלושה כדורים ואפילו הצלחתי להישאר במגרש כמעט עד סוף המשחק, וגם אז, הכדור שלא הצלחתי לתפוס היה הכדור שגל טנצר, שלמרות שהוא בכיתה שלי הוא גדול ממני בשנתיים, זרק עלי בכל הכוח.

נועה ואני יצאנו מהכיתה מיד לאחר הצלצול, שרות לעצמנו את הגרסאות השונות של 'הכניסיני תחת כנפך', מתווכחות מי מצליח להעביר את המסר המעורפל טוב יותר, אריק אינשטיין או ריטה. בחוץ, כמדי יום, חיכתה החבורה של גל טנצר, שתמיד שימשה עבור ההורים והמורים שלנו דוגמה לאנשים שלא כדאי להתחבר איתם. חמישה בנים שאף בת לא הסכימה לשבת לידם בכיתה או להזמין למסיבת יום הולדת שלה. נועה ואני הקפדנו להתעלם מהם, במיוחד כשהם התחילו לשיר ביחד לרודיינה, המורה לערבית, שאף היא, כמונו, הקפידה להתעלם מהם, "רודיינה רודיינה שנואתי, אני לא רוצה שאת תלמדי, אני שונא אותך אז תעופי לי מהעיניים".

נפרדתי מנועה ליד המרכז המסחרי והמשכתי ללכת הביתה, מחכה בקוצר רוח לראות את ירושלים, החתולה שאימצנו מצער בעלי חיים, ואת הגור האחרון שנשאר, היחיד שלא הצלחנו למצוא לו בית.

כבר דמיינתי את הילקוט שלי נזרק על הרצפה ואותי מזנקת למיטה לפנק את ירושלים ולשחק עם זה שעוד לא נתנו לו שם כדי לא להיקשר אליו.

מרחוק ראיתי שמול הבית שלי התקהלו כעשרה ילדים. היחיד שזיהיתי היה גל טנצר. בעודי תוהה איך הוא הצליח להגיע כל כך מהר מבית הספר שמתי לב שבכל פעם שעברה מכונית היו הילדים מוחאים כפיים ולפעמים גם צועקים "יש".

רק כשכמעט הגעתי לבניין ראיתי את ירושלים שוכבת על הכביש, בוהה בשמים כששלולית קטנה של דם מונחת על הכביש, ממש ליד הפה שלה.

"אם היית מגיעה לפני 10 דקות", צעק לי גל טנצר, שעד אז מעולם לא אמר לי מילה, "היית מספיקה לראות את הגור יונק מהגוף המת שלה", וצחק צחוק מכוער ומרושע שרדף אחרי כמעט עד הגבעה שמאחורי הבית שלי, שהגעתי אליה חסרת נשימה.

שם, במקום הסודי שלי ושל נועה, ליד הסלע שמסתיר את המערה, ישב איש עם שיער שהתחיל להאפיר בקצוות, מוקף בסביונים ובחרציות, והתבונן לכיוון הכביש השומם, המחבר בין העיר לבין הלולים והרפתות שמהמקום שהוא ישב אפשר היה לראות.

"תפסתי לך את המקום?", הוא שאל ולא נראה מתכוון ללכת משם. הפנים שלו נראו מיוסרות ולא ידעתי אם זה בגלל המשקפים הגדולים או אולי השפם, ששיווה לו ארשת רצינית, או אולי בגלל משהו שהוא ראה. "ירושלים החתולה שלי מתה", אמרתי לו, "ועכשיו, עומדים למטה ילדים שמחכים שיבואו מכוניות וידרסו אותה שוב ושוב. הם מוחאים כפיים וצועקים 'יש'".

"קוראים לי יונתן", הוא אמר והחזיר את מבטו לכביש השומם. "ואני עולה לכאן כל יום, בשעות הצהריים".

רעש מנועים עלה מהכביש ושתי משאיות יצאו מדרך הלולים והרפתות. יונתן קם ממקומו. ראיתי דמעה זולגת במורד לחיו, נתפסת לרגע אחד בקצה השפם הסמיך לפני שהיא מתרסקת על צווארון חולצתו וראיתי את משקפיו מתמלאים אדים.

"אני עולה לכאן כל יום בשעות הצהריים כדי לראות את המשאיות שמובילות את התרנגולות ואת הפרות לשחיטה".

רציתי לספר לו איזה ילד רשע גל טנצר ואיזו מסכנה רודיינה ולשאול אותו, כי אולי בגלל שהוא מבוגר הוא יודע, מה זאת אהבה ואם אהבה אמיתית יכולה לאכזב, אבל השלווה המיוסרת שלו הרתיעה אותי וקיוויתי לשמח אותו קצת בעזרת משפחת הצבים שנועה ואני גילינו בחלקת הקידות השעירות שליד המערה.

"אני חושב שירושלים תשמח אם נקבור אותה על הגבעה", הוא אמר ואני הסמקתי, בעיקר בגלל שלא חשבתי על זה לבד.

קצת ליד המערה הסודית, קרוב למשפחת הצבים ובין הסביונים והחרציות, קברנו את ירושלים, ועל חלקת הקבר הקטנה שלה הניח יונתן מצבה קטנה שעליה חרט ארבע שורות מתוך שיר של המשורר הגרמני רילקה:

בכל עיניה החיה רואה את הפתוח

רק עינינו כמו הפוכות

ומוצבות סביבה כמלכודות

סביב מוצאה אל החופשי.

מאז חלף יותר מעשור. רודיינה הפסיקה ללמד בבית הספר, גל טנצר התגייס ליחידה מובחרת, על הגבעה בנו שכונה של וילות ואני עזבתי את הבית, עדיין לא יודעת שנשוב להיפגש.


אוהבים את הכל שקרים

עזרו לנו להמשיך לשקר

אנחנו נהנים ליצור ולכתוב את "הכל שקרים". אבל זה דורש עשרות שעות עבודה והוצאות של מאות שקלים מדי חודש. היכולת להציע חוויית גלישה ללא פרסומות – שחשובה לנו, ואנחנו מקווים שגם לך – מתאפשרת בזכות התמיכה הנדיבה של קוראים כמוך. כל סכום יתקבל בברכה. כי תרומה שבאה מהלב היא מסוג המחוות שגורמות לנו להרגיש תחושת הערכה חמימה ונעימה.  

בחירת שיטת תשלום
פרטים אישיים

פרטי כרטיס אשראי
זהו תשלום SSL מוצפן ומאובטח.

סה"כ תרומה: 25.00₪ חודשית

{amount} + {fee_amount} לכיסוי העמלות

בנוסף אפשר לתרום במטבעות הדיגיטליים לכתובות הבאות: 

ביטקוין: 3Dc9kNFmvpnuADrwHDmHsYGY1hATY2Yyey

אתריום: 0x737FA1c1e2EecB6CE66a9C460277b090a60B9e52 

עוד באותו עניין...
Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

להגיב

*

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.