עד עצם היום הזה

"עד עצם היום הזה", שירה מדוברת מאת המשורר הקנדי שיין קויקזן, על הכאב של ילדים שנפלו קורבן לבריונות בבית ספר. האנימציה לסרטון נוצרה על ידי 30 אמני הנפשה שונים.

"אני לא הילד היחיד שגדל ככה, מוקף באנשים שנהגו לומר את הפתגם על מקלות ואבנים, כאילו שעצמות שבורות כואבות יותר מהכינויים שבהם מכנים אותך, וכינו אותנו בכל הכינויים. אז גדלנו כשאנו בטוחים שאיש לא יתאהב בנו, שנהיה לנצח בודדים, שלעולם לא נפגוש מישהו שיגרום לנו להרגיש שהשמש זה משהו שהוא בנה למעננו בסככת כלי העבודה שלו".

"היא היתה בת שמונה, היום הראשון שלנו בכיתה ג', וכינו אותה "מכוערת". שנינו הועברנו לירכתי הכיתה כדי שיפסיקו להפציץ אותנו בפצצות רוק. אבל אולמות בית הספר היו שדה קרב. מצאנו את עצמנו בעמדת נחיתות בכל הימים האומללים ההם. נהגנו להישאר בפנים בהפסקות, כי בחוץ היה גרוע יותר… בכיתה ה', הדביקו שלט לחזית שולחנה: "זהירות! כלבה!". עד היום, למרות בן זוג אוהב, היא לא חושבת שהיא יפה בגלל כתם לילה שמכסה קצת פחות ממחצית פניה. הילדים נהגו לומר, "היא נראית כמו תשובה שגויה שמישהו ניסה למחוק, ולא הצליח כל כך". ואין סיכוי שהם יבינו שהיא מגדלת שני ילדים שהגדרת היופי בעיניהם מתחילה במילה "אמא", כי הם רואים את ליבה לפני שהם רואים את עורה, כי היא תמיד היתה מדהימה".

"אם אתה לא מצליחים לראות בעצמכם שום דבר יפה, תשיגו מראה טובה יותר, תתקרבו אליה יותר, תביטו בה יותר זמן, כי יש בתוככם משהו שגרם לכם להמשיך ולנסות למרות כל מי שאמר לכם לוותר".

להגיב

*

אתר זה משתמש ב- Akismet להפחתת דואר זבל.

he_ILHebrew