אני אראה לכם כמו שעשיתם לי

"הם רצו לדעת מדוע עשיתי מה שעשיתי ובכן, אדוני, אני מניח שפשוט ישנה רשעות בעולם הזה". ("נברסקה", ברוס ספרינגסטין)

 "תלכו מפה או שאני יורה בה", אני צועק אל השוטרים, רגע אחרי שאני יורה לעברם. אני לא יורה לעברם במטרה לפגוע. אני לא יורה לעברם כמו אז, כשיריתי לכיוון המחבלים הערבים ההם, בחיים האחרים. אז רציתי לפגוע. רציתי להרוג. אבל אלו לא מחבלים ערבים. אלו סתם שני שוטרי סיור במדים כחולים; כובע מצחייה כחול, חולצה כחולה בהירה, מכנסיים בצבע כחול כהה. עכשיו, ברגע זה, לא רק המדים שלהם נראים לי כחולים. כל הווייתם כחולה. הם אנשים כחולים. וגם הנשמות שלהם כחולות. הם מבקשים שאשחרר את עובדת הבנק שלקחתי בת ערובה. אני דוחף אותה אל חדרון השירותים, מאחורי הדלפק. אני אומר לה להתיישב על האסלה אחרי שאני מוריד את המושב. אני יכול לראות שהיא רועדת. 'אל תוציאי מילה' אני אומר לה. השוטרים בחוץ מבקשים שלא אגע בה, שלא אעשה לה שום דבר. אני לא עונה להם. אני פונה אל עובדת הבנק, מניח את כף ידי על פניה ואומר לה לשתוק. אחר כך אני רק יכול לשמוע את עצמי אומר 'אני אראה לכם כמו שעשיתם לי'. אני חוזר ואומר את זה, מנופף באקדח מול פניה של עובדת הבנק. אני לא מקשיב למה שהאנשים הכחולים בחוץ אומרים אבל, אפילו מתוך תא השירותים הקטן הזה, אני יכול להריח את הדם על הרצפה. אני יכול להריח מוות.

היה חם כבר בשבע בבוקר על אף שענן כיסה חצי מהבניין שלי. ההורים שלי כבר היו ערים, יושבים במטבח, עוברים על החשבונות השונים. כשיצאתי מהבית כבר היה חם ממש. הלכתי לכיוון סניף בנק הפועלים בכיכר. השעה הייתה שמונה וחצי כשהגעתי לבנק. הייתי צריך למשוך קצת כסף מהכספומט. אני אמור להשתתף עם ההורים שלי בהוצאות המחייה: חשבונות חשמל, מים, ארנונה. חוץ מזה, רציתי לאכול פלאפל בדוכן שבצד הכיכר ולקנות קצת אוכל הביתה במינימרקט הכשר. אני לא קונה אצל הרוסים. זה לא כשר שמה.

נעמדתי בתור לכספומט. קרני שמש עבות נשברו על הקיר האדום שבו קובעו מכונות הכספומט. כשהגיע תורי, הכנסתי את כרטיס הוויזה שלי לפתח המכשיר אבל שום דבר לא קרה. הכספומט בלע לי את הכרטיס.

אני כמעט בן ארבעים ועדיין גר אצל ההורים. אני מובטל כבר קרוב לעשור. מובטל. בכל פעם שאני מגלגל את המילה הזו בראש, 'מובטל', אני לא יכול להאמין על עצמי. הייתי קצין בצה"ל וקצין במג"ב. בצה"ל הייתי סרן וממג"ב השתחררתי בדרגת מפקח. הדברים שראיתי שם, במהלך השירות, לא מניחים לי מאז שהשתחררתי. הם כנראה לעולם לא יניחו לי. לפעמים המראות האלו, והקולות האלו, באים אלי בלילה, כשאני שוכב לבד בחושך, מנסה להירדם. אני יכול ממש לראות את המראות ההם כאילו הם פה, עכשיו, ממש מולי, למראשות המיטה. אני יכול לשמוע את הקולות. לפעמים אני מתעורר באמצע הלילה שטוף זיעה קרה. רעשים מסוימים, ריחות מסוימים, יכולים מיד להחזיר אותי לשם. כשאחד השכנים התקין מזגנים חדשים בבניין, קרוב מאד לחלון שלי, הרעש שלהם הזכיר לי את הרעש של הג'יפ הצה"לי. הוצאתי לו את הגז מהמזגנים. אני הייתי לוחם וקצין. הייתי סרן בצה"ל ומפקח במג"ב. גם אחרי שהשתחררתי הדבר המשיך. ב- 2002, אז, בפיגוע. עדיין הייתי גיבור. נתנו לי מדליה על אומץ הלב שגיליתי באירוע. הייתי אז יקיר העיר. אפילו ראיינו אותי לחדשות המקומיות של הוט.

באותה תקופה עבדתי בעירייה. הייתי קצין אבטחה במוסדות חינוך. לא הסתדרתי עם המורות והמנהלות. הן לא הבינו עם מי הן מדברות. הייתי בעיניהן סתם עוד איזה מסכן. עוד אחד שלא יכול למצוא עבודה טובה יותר מקב"ט של מוסדות חינוך. הן לא ידעו מי אני, ולא ידעו איפה אני הייתי. הן אפילו לא באמת זכרו איך קוראים לי. קוראים לי איתמר. הייתי קצין בצה"ל ובמג"ב. הרגתי בשביל המדינה הזו. סכנתי את חיי בשביל המדינה הזו. והנה, אני עומד כאן עכשיו, מול הקיר המכוסה פלסטיק אדום של סניף בנק הפועלים, והכספומט בולע לי את הכרטיס. יש לי חוב קטן לבנק. כמה אלפי שקלים. לא משהו רציני ואני בטוח שאם אבקש מהורי הם יעזור לי. אבל איך אני יכול לבקש מהם דבר כזה? אני חי אצלם שנים. כרגע אין באפשרותי לשלם לבד את החוב. לפני כמה שבועות הייתי בפגישה עם מנהל הסניף והגענו להסדר חוב לפיו אני מחזיר חמש מאות ₪ בחודש, אז למה חסמו לי עכשיו את הכרטיס?

נכנסתי לתוך הבנק ודברתי עם סגן המנהל. הוא מכיר אותי. הוא יודע על הסדר החוב שעשיתי לפני כמה שבועות. אבל הוא לא נחמד אלי הבוקר. הוא אומר שהוא לא יכול לעזור ושאני צריך לשלם עכשיו את כל החוב. הוא לא היה מוכן להעלות את לי את מסגרת האשראי. אמרתי לו 'אבל אתה מכיר אותי, אתה יודע שאני אשלם'. הוא רק חזר ואמר שכרגע הוא לא יכול לעזור. הוא הפנה אותי אל מנהל הסניף.

על אף שהוא מונה למנהל רק לפני שבוע, גם מנהל הסניף הכיר אותי. גם הוא ידע על ההסדר שהגעתי אליו עם הבנק לפני כמה שבועות. אבל גם הוא, כמו סגן המנהל, אמר שהוא לא מוכן לעלות לי את מסגרת האשראי ושאינו יכול להחזיר לי עכשיו את כרטיס הוויזה שלי. מה אכפת לו, חשבתי לעצמי. הוא קיבל עכשיו את הג'וב ועבר לגור בבית נחמד במושב, אז מה אכפת לו מאיתמר? גם בעיניו אני סתם עוד איזה מסכן, עוד נפל שלא יכול להחזיר לבנק חוב של כמה אלפי שקלים. הוא לא זוכר שהייתי סרן בצה"ל ומפקח במג"ב. הוא לא זוכר שקיבלתי מדליית יקיר העיר על אומץ הלב שהפגנתי אז בפיגוע ב- 2002. לא. עכשיו אני סתם עוד מספר לקוח. לא רציתי להגיד לו מה שעבר לי בראש אבל לא יכולתי לעצור את עצמי. אמרתי לו שהוא עוד ישמע ממני. קמתי ויצאתי וטרקתי אחרי בחוזקה את דלת המשרד שלו.

יצאתי מהבנק והלכתי הביתה. בחזרה בדירה של ההורים שלי, אמא שלי שאלה למה לא הבאתי מהמכולת את הדברים שהיא ביקשה ומתי אני אכניס קצת כסף הביתה. אמרתי לה שתניח לי לנפשי. 'אמא, לא עכשיו'. אמרתי לה. 'אני אטפל בכל העניין. תני לי רגע להירגע'.

'להירגע ממה?' היא אמרה ואני לא אמרתי שום דבר. נכנסתי לחדר שלי והסתגרתי שם במשך שעה ארוכה. הוצאתי את האקדח שלי מהשידה ליד המיטה והחזקתי אותו בין כפות ידי, כמו אומד את משקלו. בהיתי באקדח במשך רגע שנדמה לנצח. לא יכולים להעלות לי את מסגרת האשראי, חשבתי לעצמי. איזה עולם. פעם אתה גיבור ופעם אתה עבד נרצע. לבסוף קמתי ושמתי את האקדח ושתי מחסניות בתוך תיק צד קטן. כשעמדתי ליד דלת הדירה אמא שלי שאלה לאן אני הולך. לא אמרתי שום דבר.

'אתה רוצה לאכול איתנו צהריים'?

'אולי' אמרתי. 'נראה מתי אחזור'. פתחתי את הדלת והתעכבתי רגע בין המזוזות ונזכרתי איך בילדותנו ההורים היו לוקחים אותנו לאכול בחוץ בכל פעם שהיה קצת כסף. היינו אוכלים אוכל רומני ב"סמי וסוסו", לא רחוק מהשוק העירוני, או קבב ב"קבב אמונה". שנים שכבר לא אכלתי במקומות האלו.

יצאתי מהבית וצעדתי לעבר הבנק. הייתה שעת צהריים מוקדמים והחום נעשה כבד. נכנסתי לסניף הבנק והתיישבתי לצד לקוח אחר. ישבתי שם במשך הרבה זמן. נראה היה שאיש לא מבחין בקיומי. הנה חזרתי לכאן, למקום שממנו יצאתי הבוקר בבושת פנים ולאף אחד לא אכפת. איש מעובדי הבנק לא ניגש אלי במשך כל הזמן הזה. אף אחד לא שאל את עצמו מדוע חזרתי. הייתי עצבני ומדי פעם בפעם פכרתי בידי או רקעתי ברגלי על הרצפה. אבל אף אחד לא בא. ואז, ברגע אחד, הדברים התבהרו. הכל נעשה ברור לפתע. רכנתי מעט קדימה והוצאתי את האקדח מתיק הצד. התחלתי בלקוח שישב לידי. המשכתי בלקוחה שעמדה בתור. ממנה עברתי לסגן המנהל עד שהגעתי למנהל הסניף. הוא התחנן ואמר 'לא, לא, לא'.

השוטרים בחוץ ממשיכים לומר דברים שאני לא יכול לשמוע. עובדת הבנק רועדת. 'תסתובבי עם הפנים לקיר'. אני אומר לה. אני מכניס את האקדח לתוך הפה שלי. אני יודע מה אני צריך לעשות.

אוהבים את הכל שקרים

עזרו לנו להמשיך לשקר

אנחנו נהנים ליצור ולכתוב את "הכל שקרים". אבל זה דורש עשרות שעות עבודה והוצאות של מאות שקלים מדי חודש. היכולת להציע חוויית גלישה ללא פרסומות – שחשובה לנו, ואנחנו מקווים שגם לך – מתאפשרת בזכות התמיכה הנדיבה של קוראים כמוך. כל סכום יתקבל בברכה. כי תרומה שבאה מהלב היא מסוג המחוות שגורמות לנו להרגיש תחושת הערכה חמימה ונעימה.  

בחירת שיטת תשלום
פרטים אישיים

פרטי כרטיס אשראי
זהו תשלום SSL מוצפן ומאובטח.

סה"כ תרומה: 25.00₪ חודשית

{amount} + {fee_amount} לכיסוי העמלות

בנוסף אפשר לתרום במטבעות הדיגיטליים לכתובות הבאות: 

ביטקוין: 3Dc9kNFmvpnuADrwHDmHsYGY1hATY2Yyey

אתריום: 0x737FA1c1e2EecB6CE66a9C460277b090a60B9e52 

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

להגיב

*

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.