מעולם הרוח לעולם המעשה

הרצאה של ענבל המאירי ב-2 במאי 2013 לרגל פתיחת הספרייה של מרכז זנגביל

שימח וריגש אותי שהוזמנתי לדבר במקום הזה ולכבוד האירוע המבורך הזה – הפתיחה של הספרייה, שהיא מעשה רדיקלי בעיניי, במיוחד היום, כשרוח הזמן והרשתות הגדולות הפכו את הספר למוצר – ארבעה ספרים במאה שקל… אבל לקריאה יש פוטנציאל מהפכני, וזה תלוי כמובן מה קוראים ואיך קוראים ומה קורה עם זה הלאה – ועל כך אדבר בדקות הקרובות.

המשורר רוני סומק כתב פעם, שבכיתה ה' ביקשה המורה מהכיתה לכתוב כמה שורות על המקום שבו היו רוצים להינעל בלילה. כל התלמידים התלבטו בין חנות צעצועים לחנות ממתקים, והוא היה היחיד שבחר בספרייה. הספרייה דמתה בעיניו, כך כתב, "למקום שבו מונחות קופסאות שחורות, כספות עלילה וים שבו אפשר להשיט גם סירות נייר דמיוניות וגם משחתות ידע".

מה אנחנו מצפים מספרים? מה אנחנו מצפים שיקרה בעקבות קריאה של ספרים? אילו ספרים עלינו לקרוא? הסופר פרנץ קפקא אמר: "אני סבור שעלינו לקרוא אך ורק ספרים שבכוחם לנשוך אותנו, לעקוץ אותנו. אם הספר שאנו קוראים אינו מעיר אותנו בטלטלה, כמהלומה בגולגולת, מדוע אנו טורחים בכלל לקרוא בו? האם אנו מצפים כי יגרום לנו אושר? והרי היינו מאושרים באותה מידה גם אלמלא היו ספרים בעולמנו… ספר מוכרח להיות קרדום, המבַקֵע את הים הקפוא שבתוכנו".

ספרו של הנס רוש, "טבח החפים מפשע" היה עבורי כמהלומה בגולגולת, בלשונו של קפקא, וגם כמו משחתת של ידע, בלשונו של סומק. מתישהו באמצע שנות ה-20 לחיי נתקלתי בספר הזה. זה היה בדוכן של אנונימוס בתל אביב, זה היה אולי הספר המוצהר הראשון של זכויות בעלי חיים שתורגם אז (על ידי ניר שלו), והספר הזה טלטל את עולמי. עם סיום הקריאה בו, הצטרפתי לאגודה נגד ניסויים בבעלי חיים ולמשך כמה שנים הייתי הדוברת שלה. כמו הנס רוש, גם אני חושבת שהטיעון המוסרי הוא הטיעון החשוב, וכמוהו גם אני חושבת שהידע הוא הכרחי כי הוא טומן בחובו את הכוח לשכנע ולחולל שינוי. הספר הזה, כך חוויתי אותו, הוציא אותי למלחמה שהיעד שלה היה אוטופי, ביטול הניסויים בבעלי חיים, והוא גם סימן הרבה "אויבים" מבחינתי, כל מי שערך ניסויים וכל מי שתמך בהם. אבל אני רוצה להתעכב דווקא על "סירות נייר דמיוניות", (בלשונו של רוני סומק), על ספרי אליס של לואיס קרול.

אבל לפני כן, הקדמה קצרה על קריאה.
הקריאה בספרי אליס וביצירות ספרות ושירה בכלל, משולה לכניסה לשפה זרה, זוהי כניסה להלך רוח של שפה אחרת. מאחר שמדובר בשפה זרה, הקריאה היא עבודה; חוקר התרבות רולאן בארת כתב, "כשאני קורא אני ממקד: לא רק את עדשת העין שלי אלא גם את עדשת האינטלקט שלי, כדי לקלוט את רמת המשמעות הטובה (הרמה המתאימה לי) ".

כשאנחנו קוראים יצירות ספרות, אנחנו מתקרבים אל עולם חדש, בעל מבנה שכלי משלו. זוהי הזמנה למסע תגליות בארץ זרה, שהרווח הגדול ביותר שאנחנו מפיקים ממנו הוא האור החדש שבו נראים לנו מעתה שפת האם שלנו, ההרגלים שלנו, המוסכמות, מה שהפך למובן מאליו עבורנו. לגתה מיוחס הציטוט "מי שאינו יודע לשונות זרות, אינו יודע דבר על לשונו הוא", אבל למשפט הזה יש הדהודים רבים, וביניהם משל בודהיסטי המספר על עכבר שנמלט מחתול. העכבר במשל, מוצא לו מחילה ונכנס אליה. כעבור זמן מה הוא שומע נביחה מבחוץ. מהנביחה הוא מסיק שהגיע כלב, שהכלב גירש את החתול ושעכשיו – הוא יכול לצאת בביטחה. העכבר אכן יוצא מהמחילה אבל שם, בחוץ, מחכה לו… החתול. רגע לפני שהחתול טורף אותו, מבקש העכבר משאלה אחרונה – "ספר לי, חתול, איך עשית את זה…", והחתול משיב לו, "בימינו חייבים לדעת לפחות שתי שפות".

בשני ספרי אליס, "בארץ הפלאות" ו-"מבעד למראה" נחשפים הגיונה ואי-גיונה של השפה שלנו. החוקיות המוכרת לנו והמוסכמות האנושיות מתערערות. לא רק מידות הגוף, מושגים גיאוגרפיים וטקסטים נלמדים (שהרי הספר משופע בפרודיה על טקסטים חינוכיים דידקטיים), אלא גם מושגים על ההיררכיה בטבע, נורמות של התנהגות חברתית ושל מוסדות השלטון. נחשפת תרבות המניחה באופן גורף את ההבדל התוחם אותה – בין בני אדם לבעלי חיים.

כבר בתחילה, לאחר הנפילה למחילה, מתכנסת על שפת בריכת הדמעות חבורה של עופות, ציפורים (ביניהם תוכי, ברווז, דודו, נשרון…) וגם עכבר סמכותי אחד. אליס מבקשת לספר להם על החתולה שלה דינה, שהיא "כזאת אלופה בציד עכברים, קשה לתאר! והלוואי והייתם רואים איך היא רודפת אחרי ציפורים! רק רואה ציפור – וכבר בולעת אותה!".

אבל לתיאור שלה יש השפעה בעולם הפלאות, דבריה מפעילים את השומעים. היא מחוללת "מהומה מוזרה בתוך החבורה. כמה מן העופות מיהרו לעזוב מיד… וקנרית אחת קראה לילדיה בקול רועד, 'בואו נלך, יקיריי! כבר מזמן הייתם צריכים להיות במיטות!'…". ("בארץ הפלאות", עמ' 39).
התיאור של אליס, המתאים לעולמנו, לא התאים לנמענים ולנסיבות, הוא חרג מהקונבנציות שלהם וממוסכמותיהם.

בשיחה שלה עם הצב-לא-צב, אליס כבר תהיה זהירה יותר.
"אה, במה שנוגע ללבנונים", אמר הצב-לא-צב, "הם – ראית אותם, כמובן?"
"כן", אמרה אליס, "ראיתי אותם לעתים קרובות בצלח…" היא חזרה בה מהר.
"אני לא יודע איפה זה 'בצלח'," אמר הצב-לא-צב, "אבל אם ראית אותם פעמים רבות כל כך, את ודאי יודעת איך הם נראים?"
"אני חושבת שכן," ענתה אליס בקול מהורהר, "הזנב תקוע להם בפה – והם מכוסים פירורים."
"בעניין הפירורים את טועה," אמר הצב-לא-צב, "כי הפירורים היו נשטפים בים. אבל הזנב שלהם באמת בתוך הפה, והסיבה לכך…". (עמ' 117)

ומה אומר לנו לואיס קרול על אכילת ביצים? (בארץ הפלאות, עמ' 59 – 61).
כשאליס אוכלת מהפטרייה היא גובהת כל כך, שהיא מגיעה לצמרות העצים. "כתפיה נעלמו ולא נראו בשום מקום: כל מה שראתה כשהסתכלה למטה, הייתה חלקת צוואר ארוך…". יונה ענקית התעופפה אז אל תוך פניה, וחבטה בה בכנפיה בעוז.
"נחש!" צווחה היונה.
"אני לא נחש!" אמרה אליס בכעס…
"ובכן! מה את?" אמרה היונה…
"אני – אני ילדה קטנה," אמרה אליס די בספקנות…
"באמת נורא משכנע!" אמרה היונה בנימה של בוז עמוק. "כבר ראיתי הרבה ילדות קטנות בחיי, אבל אף פעם לא אחת עם צוואר כזה! לא, לא! את נחש: ואין טעם להכחיש. תכף תספרי לי שאף פעם לא טעמת ביצה!"
"כן, טעמתי ביצים כמובן," אמרה אליס, שהייתה ילדה ישרה מאוד; "אבל ילדות קטנות אוכלות ביצים לא פחות מנחשים, את יודעת".
"אני לא מאמינה," אמרה היונה; "אבל אם זה נכון, אז גם הן סוג של נחש…"

לואיס קרול, אגב, לא היה צמחוני או טבעוני אבל הוא היה פעיל באגודה הוויקטוריאנית נגד ניסויים בבעלי חיים (באמצע שנות ה-70 של המאה ה-19).

אבל הפעם הראשונה שבה אליס מבינה ובבירור שבשפה מתחוללים תהליכים מניפולטיביים, שיש מנגנוני הדרה, שיש אינטרס במתן שמות לדברים, והוא משרת את מי שיש לו הכוח לקרוא לדברים בשם, הפעם הראשונה היא בשיחתה עם היבחוש. אז מזהה אליס שהקריאה לדבר בשם, מכתיבה את היחס אליו.
"אז את לא אוהבת את כל החרקים?"
"אני אוהבת אותם כשהם יודעים לדבר… אף אחד מהם אינו מדבר במקום שאני באה ממנו."
"איזה חרקים משמחים את לבך, במקום שאת באה ממנו?"
"חרקים לא משמחים את לבי בכלל, מפני שאני די מפחדת מהם – לפחות מהגדולים שבהם. אבל אני יכולה לומר לך איך קוראים לכמה מהם."
"והם כמובן, עונים?" העיר היבחוש כלאחר יד.
"אף פעם לא נוכחתי בזה".
"מה התועלת לקרוא להם," אמר היבחוש, "אם הם אינם עונים?"
"להם אין מזה תועלת," אמרה אליס, "אבל אני משערת שזה מועיל לאנשים שקוראים להם. אחרת, מה הטעם לדעת איך קוראים למשהו בכלל?" (מבעד למראה: 59 – 60).

בארץ הפלאות, בשני ספרי אליס, נחשף השיח ההגמוני ביחס לבעלי חיים. עם הארנבון הלבן התהפכו היוצרות כשהוא חשב בטעות שאליס היא מרי אן, המשרתת שלו, וציווה עליה לרוץ הביתה ולהביא לו את המניפה והכפפות. אליס, אשר הרגישה מוזר לצאת בשליחויות של ארנבון, ניסתה לדמיין איך זה יהיה אם דינה החתולה שלה תתחיל לצוות עליה. "רק שנדמה לי," היא אומרת, "שלא היו נותנים לדינה להישאר בבית, אם הייתה מתחילה לפקד על אנשים בצורה כזאת!" (בארץ הפלאות, עמ' 42). אליס מבינה שלא כל דבר מותר לומר, לא כל אחד יכול לדבר על הכול. יש כללים של "משטרת" שיח.

הסצנה האהובה עלי ביותר בספרי אליס, היא ביער שבו לדברים אין שמות. שם, מתקיימת בין אליס לבין איילה הבנה שיכולה להתקיים רק בהיעדר המטען המלווה למשמעות שניתנת לשם.

בדיוק באותו רגע באה לקראתה איילה תועה והביטה באליס בעיניה הרכות, הגדולות, אבל לא נראתה מפוחדת בכלל. "בואי! בואי!" אמרה אליס, מושיטה את ידה ומנסה ללטף אותה; אבל היא רק נרתעה מעט ועמדה מתבוננת בה שוב.
"באיזה שם את קוראת לעצמך?" אמרה האיילה לבסוף, כזה קול מתוק היה לה!
"הלוואי שידעתי!" חשבה אליס המסכנה. היא ענתה בעצב רב, "שום שם, כרגע."
"בבקשה, תוכלי להגיד לי מה שמך?" אמרה (אליס) בביישנות. "אני חושבת שזה יכול לעזור קצת."
"אגלה לך, אם תלכי איתי קצת הלאה," אמרה האיילה, "כאן אני לא יכולה להיזכר."
וכך הן פסעו להן ביער, כשזרועותיה של אליס כרוכות באהבה סביב צווארה הרך של האיילה, עד שיצאו לתוך עוד שדה פתוח, וכאן האיילה ניתרה פתאום באוויר והשתחררה מזרועה של אליס. "אני איילה!" קראה בקול חדווה, "ואוי לי! את ילדה אנושית!"  ומבט של חרדת פתאום בא בעיניה החומות, הנהדרות, וכחץ מקשת זינקה בדהרה ונעלמה. (מבעד למראה, 64 – 66).

[בסצנה הזו מתקיים מה שמרטין בובר מכנה יחסי אני-אתה, העומדים אל מול יחס ההזרה אני-לז, בובר אף מדגים את זה בין היתר בשני סיפורי בעלי חיים – על חתול ועל סוס, בספרו "בסוד שיח".]

ספרים מעמידים עצמם לקריאות שונות אצל אנשים שונים. אז מה בעצם אנחנו קוראים כשאנחנו קוראים ספרים? מהי ספרות של זכויות בעלי חיים ואיפה אנחנו קוראים בה? ומה מעמדם של כל הספרים שלא קראנו אבל אנחנו מדברים עליהם ומצטטים מהם? אנחנו מצטטים למשל את בשביס זינגר שאמר ש"עבור בעלי החיים כל יום הוא טרבלינקה" (ולרוב משמיטים את ההמשך – "וכל בני האדם נאצים"), אבל כמה מאיתנו קראו את ספרו "הסיאנס וסיפורים אחרים"? ומה מעמדם של העיתונים? כמה ימים לפני ליל הסדר, פתחתי את מוסף השבת של ידיעות אחרונות, ושם היה מתכון של השף ישראל אהרוני לארוחת סדר טבעונית. לקראת יום העצמאות, מוסף הארץ נתן במה למנגל טבעוני, תחת הכותרת של "אין עצמאות אחת על חשבון עצמאות אחרת", ובאותו מוסף מיד לאחר יום העצמאות, במדור הסטירי באנה באנה, הופיע תצלום של פרה עם עננה שבה כתוב: "החזל"ש (חזרה לשגרה) שלי זה לנשום לרווחה שנגמר יום העצמאות ולהתכונן נפשית לשבועות – זה כמו לעבור מרצח-עם לאונס". [כמה עשורים עברו מאז שפעילי זכויות בעלי חיים קראו והראו שוב ושוב ש"בשר זה רצח, חלב זה אונס"? סיסמה וגם תפיסת עולם, שלקח שנים אבל היא חלחלה והגיעה לעיתון]. עיתונות זרה נותנת את הקרדיט למה שמכונה, "המהפכה הטבעונית של ישראל", להרצאה של גארי יורופסקי, ההרצאה המפורסמת עם השם המוכר מאוד "ההרצאה הכי טובה שתשמעו אי פעם". בישראל לבדה צפו בה יותר מ-400 אלף אנשים. מבין האנשים שהפכו לטבעונים בעקבותיה, מפורסמת אולי במיוחד השפית אורי שביט שעד אותה ההרצאה, כך טענה בבלוג שלה, הייתה "צמחונית בלב".

להיות "צמחונית בלב" יש חשיבות. הרבה אנשים הפכו טבעונים בעקבות הרצאתו של גארי יורופסקי, הרבה אנשים הפכו צמחונים בעקבות ספרה של רות אוזקי "שנת הבשרים שלי" או בעקבות הספר "מחקר סין" של קולין קמפבל. אבל משהו נוסף צריך לקרות כדי שזו לא תהיה גחמה, אופנה חולפת, קרדום שביקע רק לרגע את הים הקפוא שבתוכנו.

ספרו של מרסל פרוסט "בעקבות הזמן האבוד" מסתיים בפנייתו של הכותב אל קוראיו, אבל "לא יהיה זה מדויק לומר… קוראיי (כך הוא כותב). מפני שהם לא יהיו קוראיי, לדעתי, אלא הקוראים של עצמם…". כלומר, הספר נתפס בעיני כותבו כ-"אמצעי (לקוראיו) לקרוא בתוך עצמם".

פרוסט בספרי הזמן האבוד העמיד את הקריאה בניגוד לפעולות אחרות, כמו שינה וארוחות, ולכן גם בזיקה אליהן. כך הקריאה מוצגת כפעולה הכרחית לאדם. אבל קריאה לא יכולה בשום אופן לבוא במקום פעילותנו האישית, הערנית, האקטיבית. "כל זמן שהיא (הקריאה) משמשת לנו מורה-דרך וכל עוד מפתחות הקסמים שבידיה פותחים לנו בתוכנו פנימה, את הדרך לחדרי מגורים שלא היה עולה בידינו לחדור אליהם בכוחות עצמנו, תפקידה בחיינו מבורך. לעומת זאת, הוא הופך מסוכן כאשר תחת לעוררנו לחיי רוח אישיים נוטה הקריאה לבוא במקומם…". (פרוסט/על הקריאה: 76 – 77). לקריאה, אם כך, יש תפקיד, לפתוח את הדלתות שדרכן נפרשים הנופים הרחבים ביותר, ולעורר לפעולה. גם לקורא יש תפקיד. הקורא אחראי לשחרור הפוטנציאל המהפכני של הספרות אל העולם. מעשה הקריאה הוא פעולה של התנגדות לסמכות כי ספרות במיטבה היא מטפורה לאי ציות. הקריאה אם כך היא אקט פוליטי. בתנאי שכקוראים אנחנו יוצאים ממנה לפעולה יצירתית.

אוהבים את הכל שקרים

עזרו לנו להמשיך לשקר

אנחנו נהנים ליצור ולכתוב את "הכל שקרים". אבל זה דורש עשרות שעות עבודה והוצאות של מאות שקלים מדי חודש. היכולת להציע חוויית גלישה ללא פרסומות – שחשובה לנו, ואנחנו מקווים שגם לך – מתאפשרת בזכות התמיכה הנדיבה של קוראים כמוך. כל סכום יתקבל בברכה. כי תרומה שבאה מהלב היא מסוג המחוות שגורמות לנו להרגיש תחושת הערכה חמימה ונעימה.  

בחירת שיטת תשלום
פרטים אישיים

פרטי כרטיס אשראי
זהו תשלום SSL מוצפן ומאובטח.

סה"כ תרומה: 25.00₪ חודשית

{amount} + {fee_amount} לכיסוי העמלות

בנוסף אפשר לתרום במטבעות הדיגיטליים לכתובות הבאות: 

ביטקוין: 3Dc9kNFmvpnuADrwHDmHsYGY1hATY2Yyey

אתריום: 0x737FA1c1e2EecB6CE66a9C460277b090a60B9e52 

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

להגיב

*

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.