השלמתי עם העובדה שזאת לא המדינה שלי

פעיל השלום והשוויון והקולנוען העצמאי אלי חמו הלך לעולמו ב-31 באוגוסט 2013. הנה קטעים מתוך ראיון שערכה עמו אביטל מוזס-חיים בשנת 1995, אשר בו משולבים סרטי וידיאו שצילם וערך חמו במהלך השנים.

אלי חמו גדל במשפחה בת שבע-עשרה נפשות בקטמונים. למד בבית-ספר חרדי, את בית-הספר המקצועי עזב באמצע כיתה ט'. היה בין מקימי תנועת האוהלים ופעיל בתיאטרון הקהילתי הירושלמי מאז הקמתו. למד קולנוע בסן-פרנסיסקו. היום הוא מתפרנס ממכירת קלטות ברחוב ועוסק בקולנוע עצמאי. (יולי 1995).

תאר את תחילת דרכך כתלמיד.
למדתי בקטמון ו' בבית-הספר היסודי "בני עמי", שהשתייך לזרם של אגודת ישראל. כל התלמידים היו מזרחים והמורים כולם אשכנזים חרדים, למעט שני מורים מזרחים. הדומיננטיות הייתה כמובן של האשכנזים, רובם ניצולי שואה, שדיברו כל הזמן ביניהם יידיש. המורים נהגו, דרך קבע, להכות את התלמידים. תלמיד, שאיחר לתפילה או הפריע בעת התפילה, תלמיד שלא לבש טלית, הוכנס לחדר ומורה אחד בשם זקס, שזכור לי במיוחד, היה מכה אותו מכות נמרצות עם ענף דקל. אני אישית קיבלתי המון מכות. הלימודים בכלל, ולימודי הדת בפרט, לא עניינו אותי. בהיותי בכיתה ז', במקום ללכת ללמוד בבית ספר, מצאתי עבודה כשליח בחנות פרחים בשכונת רחביה מול הגימנסיה העברית. קינאתי בילדים שגרו בסביבה ולמדו בגימנסיה. מראה הילדים ברחביה היה שונה מאלו שבשכונה שלנו. הם נהגו להתלבש אחרת, דיברו אחרת, גרו בבתים יפים. הרגשתי נחות לידם. במשך הזמן הבנתי שבשכונה הזו מתגוררים אנשים עשירים.

באיזו מסגרת למדת אחרי היסודי?
מתוך ארבעים תלמידים בכיתה ח', עברו את מבחן הסקר שלושה תלמידים ואני ביניהם. הייתי בטוח שאני אתקבל ל"בויאר", משום שהצלחתי במבחני הסקר וגם במבחן סיום היסודי. לא לקחתי בחשבון שהציונים שלי היו טובים ביחס לתלמיד בבית-הספר "בני עמי", אבל לא ברמה מספיק טובה בשביל להתקבל לבית-ספר ברמה גבוהה כמו "בויאר". מנהל בית-הספר הזמין את אבי לפנות אליו אם יהיו לי בעיות להתקבל לבית-ספר תיכון והוא "יסדר את העניינים". אבי אמנם פנה אליו ואת כיתה ט' התחלתי בבית-ספר מקצועי-דתי בשכונת בית-וגן בירושלים. הקטע הוא שבתי הספר החרדיים של אגודת ישראל הגיעו לשכונות ועיירות-פיתוח וקיבלו תקציבי ענק, אולם תלמידיהם יועדו לבתי-ספר מקצועיים.

אילו מגמות הציע בית-הספר?
חשמל, אלקטרוניקה, דפוס והרבה לימודי דת. הלימודים התנהלו משמונה בבוקר עד שמונה בערב. בחרתי ללמוד במגמת דפוס. הציקה לי העובדה שחלק גדול מהלימודים התבסס על לימודי דת, תפילות, ברכות. בנוסף, שמו עלינו מפקח, שתיפקד כמשגיח דת ומשמעת.

האם סיימת את לימודיך התיכוניים?
לא. ברחתי מדי פעם מבית-הספר. באחת הפעמים נעלמתי לשלושה ימים גם מהבית. לנתי בגינה של חבר. כשחזרתי הביתה אמרתי לאבא שלי "לבית הספר הזה אני לא חוזר". זה לא עזר. עשיתי הכל שיסלקו אותי מבית הספר. למרות האיסור, עישנתי סיגריה בשירותים. דאגתי שיראו אותי וילשינו עלי, ואמנם כך היה. הזמינו את אבי לבית-הספר, קיבלתי ממנו מכות ליד המורה ובכל זאת המנהל רצה שאמשיך ללמוד שם. שוב ברחתי לשלושה ימים ויותר לא חזרתי לשם.

הייתי בגיל ארבע עשרה. מצאתי עבודה מסודרת כחניך בבית דפוס. קיבלתי משכורת ניצול. הייתי אמור להגיע יום בשבוע ללימודים בבית-ספר אורט חניכים, אבל ניצלתי את היום הזה לנסיעות של כייף. לא הקפידו על הגעת התלמידים ליום הלימודים באורט חניכים. הרבה בנות מהשכונה למדו שם ספרות ותפירה. החברים שלי שם למדו שרברבות, פחחות, מכונאות.

באותה תקופה הפעילו בשכונה תיאטרון קהילתי בהדרכתו של אריה יצחק, שהיום לומד בישיבה. הוא קיבץ מספר נערים מוכשרים בגיל שבע עשרה. עבדנו על הצגה בשם "יוסף יורד קטמונה". ההצגה התבססה על הסיפור התנ"כי של יוסף ואחיו. זו הייתה הצגת מחאה ראשונה על המצב בחברה הישראלית בכלל ועל מצב השכונה, על יחסי יהודים – ערבים, מזרחים – אשכנזים. המטרה הייתה להעביר מסר שניתן לשנות מציאות מסוימת כאשר יש קבוצה מאורגנת ומאוחדת.

כל הזמן סברנו כי ההתנסות בעשיית תיאטרון שייכת לאנשים אחרים. בעצם ההצגה ביטאנו את מה שעובר עלינו בחיי היומיום וזה היה כל-כך חשוב. התיאטרון הפך מקום מרכזי בסדר היום שלנו. מה סבב אותנו? מסוממים, עבריינים, אנשים שנלחמים על פרנסתם. התיאטרון אפשר לנו להתמודד עם החיים הקשים הללו ונתן לנו פתח לעולם מושגים רחב יותר.

הפעילות החברתית שלך החלה דרך תיאטרון קהילתי?
בשנת 1973 הקמנו, יוצאי קבוצת התיאטרון, את תנועת האוהלים במהדורתה הראשונה וקראנו לה "אוהל יוסף". היו אלו ימי מלחמה, ו"כיצד אפשר לדבר על מחאה חברתית בזמן מלחמה?". ובכן, בכל פעם שנוצר מצב בטחוני קשה דורשים מאיתנו לשבת בשקט. זוהי שטיפת מוח. מצב הביטחון זה רק תירוץ. המדכא היומיומי הוא האשכנזי ולא הערבי. בסך הכול הערבי והמזרחי עובדים באותו בית-חרושת תחת השגחתו של בעל הבית האשכנזי. ערב הגיוס שלנו לצבא תכננו קבוצה של ארבעה חברים לקשור עצמנו בשלשלאות בכיכר העיר ולצאת בקריאה נגד גיוסינו עד שיתקיים דיון ממלכתי בנושא החברתי. מדריכי נוער הניאו אותנו מלעשות כן.

אז, בסופו של דבר, התגייסת לצבא?
שירתי במשך שנתיים בחרמש. לא סבלתי את האווירה הצבאית. הרגשתי שכל המלחמות יכולות להתנהל בלעדי. נהגתי לברוח. ישבתי חלק מהזמן בבית-סוהר צבאי. בשנת 1977, אחרי שלוש שנים וחצי, סוף סוף השתחררתי.

ואחרי השירות הצבאי, אמריקה?
במשך שלושה חודשים, עבדתי יום וליל, חסכתי כסף ונסעתי בפעם הראשונה לארצות-הברית. חייתי שם שנתיים והתפרנסתי מעבודות מזדמנות. עצם הניתוק מהלחץ בארץ גרם לי להבין שישראל היא לא מרכז העולם, כפי שחינכו אותנו כל הזמן.

אחרי ניתוק ארוך מהראש הישראלי החלטתי לחזור ארצה. בינתיים, תנועת האוהלים התרחבה. חבר שלי, מוטי בן-דוד, השקיף מהצד על פעילותה של התנועה ותיעד כל מה שקרה דרך מצלמה. התחברתי אליו משום שהדרך שלו דיברה אלי. רציתי ללמוד קולנוע. התנאי בכל מקום בארץ היה תעודת בגרות. החלטתי, משום שאין לי השכלה תיכונית פורמאלית, ללמוד בארצות הברית. בסך הכול נשארתי כאן ארבעה חודשים ואז חזרתי לניו-יורק. מצאתי עבודה בחנות צילום כנער מחסן, פורק וטוען סחורות. רציתי לקנות מסרטה ולהתחיל ללמוד קולנוע. כשהתאפשר לי למדתי על הציוד בחנות. מאוחר יותר הצטרפתי לחברי, ימין מסיקה, שלמד צילום ב"סיטי קולג" בסן-פרנסיסקו שבקליפורניה. שם אין צורך בתעודת בגרות. לא היו מבחני קבלה ובנוסף, קיבלנו מלגת לימודים. למדתי שם קולנוע. שם גם התעוררו השאלות לגבי זהותי המזרחית בהקשר הפוליטי, ולזהותי ביחס ל"אויב הערבי".

חזרת מארצות-הברית היישר לתוך הקלחת של הפעילות החברתית?
חברי הישראלים ואני בארצות הברית חשבנו על הפעלת סדנת תיאטרון קהילתי. בשלב מסוים משה סלאח, בהגיעו ארצה, פעל להקמת הסדנה. כשימין מסיקה ואני חזרנו ארצה בשנת 1981 החלה הסדנה לפעול בירושלים ואנו הצטרפנו. הסדנא עסקה בבירור היחסים בין בני אדם בעלי תרבות שונה ומרקע שונה. הקבוצה כללה אנשים מכל המגזרים של החברה הישראלית – חברי קיבוצים ואנשי שכונות, מזרחים ואשכנזים -ונמשכה תשעה חודשים. ומאז, עבדתי שמונה שנים בעריכת סרטים ב"סרטי קסטל".

מאוחר יותר הוקמה "בימת כיוון חדש" בשכונת התקווה בתל-אביב על-ידי תושבים שגדלו בשכונה, למדו באוניברסיטאות, נסעו לחו"ל, חזרו והקימו בלב השכונה מקום פעיל לדיוני תרבות אלטרנטיבית. האשכנזים שבאו למקום ראו בזה אלטרנטיבה, אבל השאלות שנשאלו במקום הזה לא היו אלטרנטיבות בשבילנו, הן היו ההוויה שלנו. היינו בתוך השאלות הללו. זה העסיק אותנו כל הזמן. אחת לשבוע או יותר הוזמנו אנשי רוח ופוליטיקאים דומיננטיים והשאלה המרכזית שהופנתה אליהם הן מצד המלומדים של השכונה והן מצד הפועלים – איפה וכיצד אתם רואים את המזרחים בתמונה שלכם, בתוכניות שלכם?

במסגרת "בימת כיוון חדש" קמה תנועת נוער על-ידי צעירים שהשקיעו את כל מרצם במקום. הם עזרו לנוער לעבור בגרות, ארגנו קבוצות תיאטרון קהילתי. הפעילות לקחה הרבה שעות מהיום. היה צריך להחזיק את זה על אש גבוהה כל הזמן. "בימת כיוון חדש" סיימה את פעילותה מסיבות כלכליות. ליוויתי את "בימת כיוון חדש" לאורך כל הדרך. יחד עם עוד חבר, תיעדתי במצלמת וידאו את כל מה שהתרחש שם. מאוחר יותר לקחתי את הצילומים לארצות הברית ושם ערכתי את הסרט. מדי פעם אני מוזמן להקרין את הסרט בחוגי בית ועורך דיונים לאחר הסרט.

היכן נכשלה מערכת החינוך?
המערכת לא נכשלה. ההיפך, מערכת החינוך השיגה את מטרתה – להנציח מעמד פועלים. המטרה שלה הייתה ונשארה לייצר עבדים. מערכת החינוך מעוניינת לבנות אוניברסיטאות לאשכנזים ואם אי אילו מזרחים מגיעים איכשהו לשם הרי הם לומדים תחת הדומיננטיות האשכנזית. מערכת החינוך לא הקימה אוניברסיטאות או בתי-ספר תיכוניים עיוניים בקטמונים. מאז קום המדינה, הקימו בשכונות ועיירות-הפיתוח בתי-ספר מקצועיים. את בתי-ספר היסודיים איישו במורים דפוקים מסמינרים עלובים שבאו להחזיק את התלמידים איכשהו עד כיתה ח' ומשם לזרוק אותם לבתי ספר מקצועיים, שיהיו פחחים, מסגרים, שרברבים במקרה הגרוע גנבים – הם מחשבים גם את הסיכון לתחזק אותם בבית-סוהר. כמו בכל בית-חרושת שתקלות בפס-הייצור נלקחות בחשבון מבחינת התמחיר, מבחינת התחשיב. כמו אדם בעל מפעל לייצור כוסות, גם הם יודעים, שעל כל מספר מסוים של כוסות, יש כמה כוסות שנשברות, זה כלול בעלות הכוללת. אז הצ'ופרים, כביכול, שהם נותנים; קופת-חולים, הכסף המושקע באסירים, עזרה סוציאלית, או כל מיני גרושים שהם זורקים, הם חלק מהתחשיב הכולל משום שההון שהם עושים על הגב שלנו גבוה בעשרות מונים. זה לא כשלון. בשום דבר המדינה הזו לא נכשלה. היא הקימה את אחד הצבאות האדירים בעולם, הקימה קיבוצים משגשגים. הם הצליחו בכל דבר. כאן הם נכשלו? לא, הם לא נכשלו. זה מתוכנן – והתוצר לשביעות רצונם. הנה ציטוטים מכתביהם של אנשים שתכננו עוד לפני 1948 להפוך את המזרחים לעבדים בישראל:

שמואל יבניאלי שנשלח על-ידי התנועה הציונית לתימן אמר ב-1911:
"א. היהודים בדלעה, תימן, בריאים. הגופים המגולים תמיד לשמש ולאור, אשר מראיהם כעין הנחושת, מוצקים. הרגליים חזקות. העיניים, בין אצל הגדולים ובין אצל הקטנים, כמעט תמיד בריאות ומאירות. ב. היהודים בעיר קעטבה, עושים רושם רע. פנים צמוקות, ידיים רזות, עיניים רכות. ג. היהודים בעיר כיארי, עושים רושם בינוני".
אשקרה הלך להביא עבדים.

דוד בן גוריון אמר בשנת 1911:
"דרושים לנו בני אדם שנולדו כפועלים. יש לשים לב אל האלמנט המקומי מעדות המזרח. אל התימנים והספרדים אשר רמת חייהם ודרישותיהם הן נמוכות משל פועל אירופי, ובהצלחה הם יוכלו להתחרות בפועלים הערבים".

עיתון "הפועל הצעיר" מתאריך 5.3.1921: "כשעברה השמועה בקרב האיכרים על התימנים הבאים לארצנו, התנפלו כולם על מציאה זו: "גם עבודה עברית וגם במחיר זול". הבו לנו תימנים! אלה גואליך ישראל!"

קלמן קצנלסון בספרו "המהפכה האשכנזית" משנת 1964:
"אכן אין שוויון, לא היה שוויון, לא יהיה שוויון, ואסור שיהיה שוויון, כי אשכנז הוא העם הנבחר בין העמים היהודיים…כל מפלגה אשכנזית נשענת, למעשה – אפילו לא תודה בזה – על אמונה בעליונות אשכנזית, ברגע שספרדי מתמרד בגלוי נגד עליונות זו אין לו מקום במפלגה האשכנזית".

ח"כ שושנה פרסיץ שעל שמה נקרא רחוב בצפון תל-אביב אמרה בתאריך 6.3.1950 על העולים ממרוקו:
"אתם יודעים ומכירים את העולים במקומות הללו, אתם יודעים שאין לנו שפה משותפת איתם, אין רמת תרבותנו מתאימה לדרגת תרבותם, אורח חייהם הוא אורח חיים של ימי הביניים".

הפכו אותנו לסמרטוטים של המדינה. ראי את המזרחים ברחובות; שפופים, עצובים, עייפים, לא מאמינים בקיום של עצמם. בגיל חמישים נראים זקנים. לכי תראי את האשכנזיות מצפון תל-אביב – בגיל תשעים הן נראות רעננות כמו בגיל חמישים, כי אחת כזו – הכול הוקם בשבילה; אם בבית סתם משעמם לה והיא רוצה לשמוע את המוסיקה שהיא אוהבת היא מדליקה את הרדיו ושומעת קול המוסיקה, ואם בא לה על תיאטרון עומד לרשותה מבחר אדיר של תיאטראות שמשרתים את הצרכים שלה. תדליקי את הרדיו, את הטלוויזיה, כל הזמן דנים בעניינים שלה, כל הזמן הם… הם… הם… תעזבו אותנו לנפשנו. אני כבר לא מאמין בהשתלבות אתם. אומרים עם אחד כשיש הפרדה ברורה! בואו ונכיר בזה כבר. בשעבוד שיש כאן.

אילו אלטרנטיבות ישפרו את המצב?
לתושבי השכונות ועיירות-הפיתוח הפתרון צריך לבוא דרך מודלים של בית-ספר "קדמה". כל החיים שלי רציתי לראות בית-ספר מהסוג של "קדמה". זה החלום שלי. אני מבכה את העבר שלי ושואל מדוע בזמני לא קם עבורי בית ספר כזה.

יש לתת לתושבי השכונות והעיירות את התקציבים לידיים, שיקימו אוטונומיות – בתי ספר עם תכנים בהתאם לצורך התרבותי שלהם. הרי המדינה נותנת תקציבים לבתי-ספר בצפון תל-אביב שיחנכו את הילדים שלהם כמו שהם רוצים. בארץ הזו יש עשרות תרבויות ויש לאפשר לכל תרבות לבטא את עצמה ולהקים מוסדות תרבות משל עצמה. לא כצ'ופר קטן, לא בצורת אגפים, כמו "האגף" לתרבות מזרחית. ישראל נחשבת כמוסד תרבותי שמכבד את עצמו, אבל לא קורה כאן מה שקורה בניו-יורק, שם יש מקום לכל התרבויות בצורה מכובדת, בלי רגשי נחיתות, ורובם נתמכים על-ידי השלטון, לא כמשהו יוצא דופן. אפילו במדינה הכי גזענית בעולם, ארצות הברית, מאפשרים לתרבויות שונות להקים תיאטראות מכובדים. מדוע כאן התיאטרון הפרסי מתקיים בצורה מסחרית, והתיאטרון האידי נתמך על-ידי ממשלת ישראל? מדוע נותנים תקציבי עתק לקומץ שליט עבור הקמת בית-אופרה?

את שואלת אותי כאזרח שווה זכויות במדינת ישראל? אני לא מרגיש כל-כך אזרח ישראל. אני חי כאן, לא יותר, אני לא מרגיש שמבחינתם יש לי הזכות לדרוש. איזו זכות יש לך לדרוש כשאתה בחזקת איש שירותים, עבד? נותנים לך את הבידור של הטלוויזיה, לך תהנה מזה. מה אתה מבקש יותר מדי? אני כואב וממתין לשינוי. יש לי תקווה, יש לי רצון להיות יותר מעורב. אני בא במגע עם אנשים שמזוהים עם התרבות שלי, ויש לי שפה משותפת גם עם קומץ אשכנזים.

כיצד תחתום את הראיון?
יש לי השלמה מסוימת עם העובדה שזו לא המדינה שלי. בכל מעשיהם הם הוכיחו לי זאת ואני מקבל את זה. זו מדינה שהוקמה אך ורק לאשכנזים עצמם. אם אנחנו רוצים להשתלב זה רק בהתאם לצורכיהם. אני מנסה לא להתחכך איתם. הם ירצו או לא ירצו המהפכה כבר מתרחשת בארץ. המוסיקה המזרחית בוקעת מכל בית. מתחיל קולנוע אחר, שומעים יותר קולות של יוצרים מזרחים.

האשכנזים יכלו לשמור על אירופה שלהם כל עוד היו כאן מלחמות בינם לבין הערבים. מערכת החינוך, הטלוויזיה, הרחוב הישראלי הינם חיקוי אירופאי, אפילו הארכיטקטורה מנוכרת ועוינת. הכול צפוף, אין מרחבים, בניינים עם כוחות מאיימים, דורסניים, האוניברסיטה העברית בנויה כמו בונקרים, לעומת הכפרים הערביים שהשתלבותם בנוף הטבעי מצביעה על השייכות והאהבה למקום. בטווח הרחוק, השלום יסכן את העליונות האשכנזית משום שזו תהפוך למדינה מזרח תיכונית. תהיה זרימה החוצה כמו בדרום אפריקה. הלבנים עוזבים אותה בגלל שהשחורים שולטים. זה מה שיקרה גם כאן!

אוהבים את הכל שקרים

עזרו לנו להמשיך לשקר

אנחנו נהנים ליצור ולכתוב את "הכל שקרים". אבל זה דורש עשרות שעות עבודה והוצאות של מאות שקלים מדי חודש. היכולת להציע חוויית גלישה ללא פרסומות – שחשובה לנו, ואנחנו מקווים שגם לך – מתאפשרת בזכות התמיכה הנדיבה של קוראים כמוך. כל סכום יתקבל בברכה. כי תרומה שבאה מהלב היא מסוג המחוות שגורמות לנו להרגיש תחושת הערכה חמימה ונעימה.  

בחירת שיטת תשלום
פרטים אישיים

פרטי כרטיס אשראי
זהו תשלום SSL מוצפן ומאובטח.

סה"כ תרומה: 25.00₪ חודשית

{amount} + {fee_amount} לכיסוי העמלות

בנוסף אפשר לתרום במטבעות הדיגיטליים לכתובות הבאות: 

ביטקוין: 3Dc9kNFmvpnuADrwHDmHsYGY1hATY2Yyey

אתריום: 0x737FA1c1e2EecB6CE66a9C460277b090a60B9e52 

עוד באותו עניין...
שירון מהפכת האוהלים
הוצאת דקה, מעין, ערב-רב | אתגר, גרילה תרבות
גרטה תונברג שרה מטאל
גרטה תונברג | ג'ון מולסק
דגלים לבנים
ICY ו-SOT | Know Hope
Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

להגיב

*

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.