מספיק

על אחידותו הראשונית של הכאב האנושי. "צוק איתן" דרך עיניו של אוהד נווה.

אני מלא בזעם ובאבל. שבועות ארוכים של לחימה לא מקהים את חושיי אלא רק הולכים וחודרים מעבר לגדר ההפרדה של הנפש המותשת. הסבל כל כך רב, המחזות מערערים. עצוב כאן מאוד.

מאז שהכל התחיל, אני עורך כל יום מספר כתבות עטופות בעדינות כממתק, כך שלצופי מהדורות החדשות באיטליה ולילדיהם יהיה קל לבלוע את הסכסוך שלנו. היום לקחתי יום חופש ראשון. ההטיה הגדולה ביותר של סיקור העיתונות את המלחמה איננה הטיה פוליטית, היא ההטיה של רכות, התחשבות, הימנעות ממפגש ישיר וכואב עם אלימות ודם – הפיצוצים רחוקים, הנזקים נאמדים, הרקטות וההריסות נאספות. העורף חזק, הפצועים כבר לא מדממים והמתים תמיד נטמנים בכבוד.

מלחמה היא דבר מכוער. האסתטיקה שלה אירונית – מחביאה מעבר לכל ענן עשן אדיר הנישא ברוח, צחנה של מוות – מעבר לכל מסדר חיילים הנושאים תיבה עטופה בדגל, משפחה מפורקת. הכאב של העזתים גלוי וערום בפני המצלמות, הכאב שלנו בישראל יותר חבוי ומלוטש מבעד להטיית הרכות התקשורתית. אך אי-הסימטריה הזאת מול המצלמה אינה משקפת את אחידותו הראשונית של הכאב האנושי. ואילו ההדדיות הזו של הכאב של האנשים בשני העמים אינה מאזנת דבר. אין בה נחמה.

למול זאת, עודנה קיימת תקווה בסיסית שהעתיד ייטיב עמנו לאחר כל זה, שהאיום יחלוף, שנשכיל להתייצב באמצעות שיח עם שכנינו. שהכאב ישכך, שנפסיק להרוג ולהיהרג, שנחזור לחיות את חיינו. "אני נאחז בתקווה הזאת ומשמר אותה בי, מפני שאני לא יכול להרשות לעצמי את המותרות והפינוק שיש בייאוש: ההשלמה עם הייאוש היא בעצם הודאה בכך שנוצחנו. לא בשדה הקרב נוצחנו, אלא כבני אדם. ואנחנו כאן אומרים: המצב נואש מכדי להשאיר אותו לַמיוֹאשים."

להגיב

*

אתר זה משתמש ב- Akismet להפחתת דואר זבל.

he_ILHebrew