האסתטיקה של היאוש

שנה לפני מותו, חזר המשורר מחמוד דרוויש לחיפה – העיר בה התחיל את דרכו הספרותית – כדי לקרוא משיריו לקהל. ראיון שנערך עמו לקראת הביקור בשנת 2007 שפורסם בעיתון "הארץ".


כמה הוא באמת מתרגש לקראת הביקור בחיפה? איך השפיעה עליו הידיעה ש-1,200 מתוך 1,450 הכרטיסים לאירוע שבו יקרא משיריו, ביום ראשון באודיטוריום חיפה על הכרמל, נחטפו בתוך יממה? האם החיבוק הזה מרגש את מחמוד דרוויש, שמתגורר בשנים האחרונות בעמאן ולפעמים גם ברמאללה?

"כשעברתי את גיל 50 למדתי לשלוט ברגשות שלי", אומר דרוויש. "אני נוסע לחיפה ללא ציפיות. יש לי מחסום על לבי. אולי ברגע המפגש עם הקהל יירדו לי כמה דמעות בלב. אני מצפה לחיבוק חם, אבל אני גם חושש שמא הקהל יתאכזב, כי אני לא מתכוון לקרוא הרבה שירים ישנים. לא הייתי רוצה להופיע כפטריוט ולא כגיבור או כסמל. אופיע כמשורר צנוע".

איך עושים מעבר מסמל האתוס הלאומי הפלסטיני למשורר צנוע?

"הסמל לא קיים בתודעה ואף לא בדמיון שלי. אני עושה מאמצים לשבור את התביעות של הסמל ולצאת מהאייקוניות הזאת. להרגיל אנשים להתייחס אלי כאדם שמבקש לפתח את השירה שלו ואת הטעם של קוראיו. בחיפה אהיה אמיתי. מה שאני. ואבחר שירים ברמה גבוהה".

למה אתה מזלזל בשיריך הישנים?

"כשסופר מצהיר שהספר הראשון שלו הכי טוב, זה רע. אני מתקדם ברציפות מספר לספר. עוד לא החלטתי מה אקרא לקהל. אני לא טיפש. לא אאכזב אותו. אני יודע שרבים רוצים לשמוע משהו ישן".

014-ernest-pigon-ernest-theredlist

פועל של מטאפורות

ביום שני בבוקר הוא הגיע לרמאללה מעמאן. הוא עוד לא יודע איך ייסע לחיפה, העיר שבה התחיל את דרכו הספרותית בשנות ה-60, יש אנשים רבים שמתנדבים להסיעו. בערב שמארגנת סיהאם דאוד, משוררת ועורכת כתב העת "משארף", בשיתוף חד"ש, דרוויש יישא דברים ויקרא כ-20 שירים. סמיר ג'ובראן ילווה אותו בנגינה על עוד והזמרת אמל מורקוס תנחה. דרוויש מקווה שמשרד הביטחון יאפשר לו לשהות בישראל כשבוע; היתר הכניסה שקיבל מעניק לו שהות של יומיים בלבד.

הראיון מתקיים במרכז התרבות על שם המחנך ח'ליל אל-סכאכיני ברמאללה, בניין מפואר ומטופח המכיל גלריה, אולם קולנוע וקונצרטים וגם משרד מרווח של דרוויש, שבו הוא עורך את כתב העת לשירה "אל-כרמל". הספרייה בחדרו עמוסה ספרים בערבית וביניהם גם כמה בעברית: מבחר שירים של "עיתון 77", "טבעת המיתוסים" מאת נעמה שפי (על פולמוס ואגנר בישראל), לצד חוברות "מטעם" שעורך יצחק לאור וגם "שירים באשדודית" של סמי שלום שטרית.

ב-1970 נסע דרוויש לחו"ל במשלחת קומוניסטית, ולא חזר. הוא נסע למצרים – אז ארץ אויב – ואחר כך הצטרף לאש"ף, וניהל את מרכז המחקר של הארגון בביירות. רק החתימה על הסכמי אוסלו בין ישראל לאש"ף איפשרה את שובו לביקור בלי סכנה שייעצר. דרוויש רזה מתמיד, לבוש היטב, מסביר פנים. כמי שלפני שמונה שנים מת מוות קליני מסיבוכים בלב והוחזר לחיים, הוא נראה מצוין וצעיר מ-66 שנותיו.

"האם יש תקווה לעם הזה?" שאלתי ודרוויש, הפסימיסט הגדול, לא טרח אפילו לשאול לאיזה עם הכוונה. "אפילו שאין תקווה, חובה עלינו להמציא ולייצר תקווה", השיב. "בלא תקווה אנחנו אבודים. התקווה צריכה לנבוע מדברים פשוטים. מיפעת הטבע, מהיופי של החיים, מהשבריריות שלהם. אפשר מדי פעם לשכוח את הדברים החיוניים ולו כדי להשאיר את הנפש בריאה. קשה לדבר בימים אלה על תקווה. זה נראה כאילו אנחנו מתעלמים מההיסטוריה ומההווה. כאילו אנחנו מסתכלים על העתיד במנותק ממה שקורה כרגע, אבל כדי לחיות עלינו להמציא בכוח תקווה".

איך אתה עושה את זה?

"אני פועל של מטאפורות, לא פועל של סמלים. אני מאמין בכוחה של השירה, שמעניקה לי סיבות להסתכל קדימה ולזהות ניצוץ של אור. השירה יכולה להיות ממזרה. היא סלפנית ומסלפת. בכוחה להפוך את הבלתי ריאלי לריאלי, ואת הריאלי לדמיוני. בכוחה לבנות עולם מנוגד לעולם שבו אנו חיים. אני רואה בשירה תרופה רוחנית. אני יכול לצייר במלים מה שאני לא מוצא במציאות. זאת אשליה גדולה, אבל חיובית. אין לי שום כלי אחר למציאת משמעות לחיי או לחייו של העם שלי. בכוחי להעניק להם יופי באמצעות מלים ולתאר עולם יפה וגם להביע את המצב שלהם. פעם אמרתי שבניתי במלים מולדת לעם שלי ולעצמי".

כתבת פעם בשיר, "האדמה הזאת צרה על כולנו", והיום נדמה שתחושת הדיכאון וחוסר האונים עצומה מתמיד.

"המצב כיום הוא המצב הכי גרוע שאפשר היה לדמיין. הפלסטינים הם העם היחיד בעולם שמרגיש בבטחה שהיום טוב יותר מהצפוי לו בימי המחרת. המחר מבשר תמיד מצב גרוע יותר. כבר ב-93', ערב הסכם אוסלו, ידעתי שבהסכם לא טמונה שום הבטחה שנגיע לשלום אמיתי המבוסס על עצמאות לפלסטינים ולסיום הכיבוש הישראלי. למרות זאת הרגשתי שאנשים חוו תקווה. הם חשבו שאולי עדיף שלום רע על מלחמת מוצלחת. החלומות הללו הוליכו שולל. המצב כעת גרוע יותר. לפני אוסלו לא היו מחסומים, ההתנחלויות לא התפשטו כך ולפלסטינים היתה עבודה בישראל".

האם הנכונות לשלום היתה הדדית?

"הישראלים מתלוננים שהפלסטינים לא אוהבים אותם. זה עניין מצחיק. שלום נעשה בין מדינות ואינו מבוסס על אהבה. הסכם שלום אינו מסיבת כלולות. אני מבין את השנאה לישראלים. כל אדם נורמלי שונא לחיות תחת כיבוש. קודם עושים שלום ואחר כך בוחנים רגשות כמו אוהבים, לא אוהבים. לפעמים לאחר שעושים שלום לא אוהבים. אהבה היא עניין פרטי ואי אפשר לכפות אותה על הזולת.

"אני מאשים את הצד הישראלי שלא הביע נכונות לסיים את הכיבוש ברצועת עזה ובגדה המערבית. העם הפלסטיני לא מבקש לשחרר את פלסטין; הפלסטינים מבקשים לזכות בחיים נורמליים על שטח של 22 אחוזים ממה שהם חושבים למולדת שלהם. הפלסטינים הציעו להבדיל בין מולדת לבין מדינה והם הבינו את ההתפתחות ההיסטורית שהביאה למצב הנוכחי, שבו שני עמים חיים על אותה אדמה ובאותה ארץ. למרות הנכונות הזאת לא נותר על מה לדבר".

הזכרת את רצועת עזה. מה אתה חושב על המציאות החדשה שם?

"זה מצב טרגי. אווירה של מלחמת אזרחים. מה שקרה בין אנשי הפתח לאנשי החמאס בעזה הוא ביטוי של אופק סגור. אין מדינה פלסטינית ואין רשות פלסטינית ולוחמים שם איש ברעהו על אשליות. כל אחד רוצה לקחת את השלטון בידיים. הכל כאילו. כאילו יש מדינה, כאילו יש ממשלה, כאילו יש שר כזה או אחר, כאילו יש דגל וכאילו יש המנון. הרבה כאילו, אבל אין שום תוכן. אם וכאשר את שמה אנשים בבית סוהר, ורצועת עזה היא בית סוהר אחד גדול, והאסירים עניים ומחוסרי כל, מובטלים ומשוללי טיפול רפואי בסיסי – תקבלי אנשים חסרי תקווה. זה יוצר תחושה כאילו טבעית של אלימות פנימית. הם אינם יודעים במי להילחם, אז לוחמים בעצמם. לזה קוראים מלחמת אזרחים. מתפוצצים בתוך הלחצים הנפשיים והכלכליים והמדיניים".

עליית הפונדמנטליסטים של החמאס מפחידה אותך?

"זה לא מפחיד אותי מהבחינה הפוליטית. זה מפחיד מהבחינה התרבותית. הנטייה שלהם היא לכפות את עקרונותיהם על הכלל. הם מאמינים בדמוקרטיה חד-פעמית, וזאת רק כדי להגיע לקלפי ולשלטון. לכן הם אסון לדמוקרטיה. זו דמוקרטיה אנטי-דמוקרטית. אבל אי אפשר להתעלם מהחמאס ככוח פוליטי שיש לו תומכים בחברה הפלסטינית. כרגע, כשהדם חם והפצעים מדממים קשה לדבר על דיאלוג, אבל בסופו של דבר אם אנשי החמאס יתנצלו על מה שעשו בעזה ויתקנו את תוצאות המערכה בעזה יהיה אפשר לדבר על דיאלוג".

שוב אתם משחקים לידיה של ישראל שמפיקה תשואה לא קטנה מהמצב הזה.

"ישראל טענה כל השנים שאין עם מי לדבר, גם כשהיה עם מי לדבר. הישראלים לא רוצים לסגת לגבולות 67', לא רוצים לדבר על זכות השיבה ולא על פינוי התנחלויות ובטח לא על ירושלים, אז על מה לדבר? אנחנו במבוי סתום. אני לא רואה סוף למנהרה השחורה הזאת, כל עוד ישראל לא מוכנה להבדיל בין היסטוריה לבין אגדה. מדינות ערב מוכנות כיום להכיר בישראל ומתחננות שישראל תקבל את יוזמת השלום של הערבים, שמדברת על חזרה לגבולות 67' וכינונה של מדינה פלסטינית בתמורה לא רק להכרה מלאה במדינת ישראל, אלא גם ליחסי נורמליזציה מלאים. אז תגידי לי את, מי מחמיץ את ההזדמנות הזאת? תמיד אמרו שהפלסטינים לא החמיצו שום הזדמנות להחמיץ הזדמנות. מדוע ישראל מחקה את סרבנותם של הערבים?"

birzeit_ok

האם נראה לך שתזכה בחייך לראות הסכם שלום בין שני העמים?

"אני לא מיואש. אני סבלני ואני מחכה למהפכה עמוקה בתודעה של הישראלים. הערבים מוכנים לקבל את ישראל החזקה והחמושה בנשק גרעיני ועליה רק לפתוח את שערי המבצר שלה ולעשות שלום. תפסיקו לדבר על הצעדים של הנביאים ועל מלחמות בלעם ועל קבר רחל, זאת המאה ה-21. נדרשת מהפכה תרבותית בקרב הפוליטיקאים בישראל, כדי שיבינו שאי אפשר לדרוש מהצעירים בישראל שיחכו למלחמה הבאה. הגלובליזציה משפיעה על הנוער, והצעירים רוצים לנסוע ולחיות ולבנות חיים מחוץ לצבא. אם קיים ייאוש גם בקרב הישראלים, זה סימן טוב. אולי הייאוש יביא ללחץ ציבורי על ההנהגה ליצור מצב חדש. את יודעת מה ההבדל בין גנרל לבין משורר? הגנרל סופר בשדה הקרב כמה מתים יש בצד של האויב, ואילו המשורר מונה כמה בני אדם חיים מתו בקרב הזה. אין איבה בין המתים. יש אויב אחד והוא המוות. המטאפורה ברורה. המתים בשני הצדדים כבר אינם אויבים".

יתכן שתשקול להתמסר לפעילות פוליטית, כמו שעשה למשל ואצלב האוול?

"האוול היה אולי נשיא מדינה טוב, אבל הוא לא מוגדר כסופר יוצא מן הכלל. אני כותב שירים הרבה יותר טוב מהעשייה הפוליטית שלי".

לא נפחיד את הקוראים

מה אתה מתכוון לומר באירוע בחיפה?

"אני רוצה לדבר על איך ירדתי מהכרמל ואיך אני עולה עכשיו, ואני שואל את עצמי מדוע ירדתי".

האם אתה מצטער על כך שעזבת ב-1970?

"לפעמים הזמן מניב חוכמה. ההיסטוריה לימדה אותי אירוניה מהי. תמיד אשאל את השאלה, האם אני מתחרט שעזבתי ב-70'. הגעתי למסקנה שהתשובה לא חשובה. אולי השאלה מדוע ירדתי מהכרמל חשובה יותר".

מדוע ירדת?

"כדי לחזור אחרי 37 שנה. זאת אומרת שלא ירדתי מהכרמל ב-70' ולא חזרתי ב-2007. הכל מטאפורה. אם אני כרגע כאן ברמאללה ובשבוע הבא אני על הכרמל וזוכר שלא הייתי שם כמעט ארבעים שנה, המעגל נסגר וכל הנסיעה הזאת שארכה שנים היתה מטאפורה. לא נפחיד את הקוראים. אני לא מתכוון לממש את זכות השיבה".

ולו היתה אפשרות שתחזור לגליל, לחיפה ולמשפחה?

"כעיתונאית שליוותה אותי אז, היית עדה לעוצמת הרגשות שלי כשבאתי לביקור ראשון ב-96' לאחר היעדרות של 26 שנה והייתי אמור לפגוש את אמיל חביבי לצורך צילומי סרט על חייו. התרגשתי וגם בכיתי ורציתי להישאר בישראל. אבל היום אני לא מוכן להחליף את תעודת הזהות הפלסטינית בזאת הישראלית. זה רק יביך אותי. קנה המידה הרלוונטי היום הוא מה עשיתי בשנים הללו. כתבתי יותר טוב, התקדמתי, התפתחתי והבאתי תועלת לעם שלי מבחינה ספרותית".

מה דעתך על הביקורת שהושמעה על העיתוי שבו בחרת לקרוא את שיריך בחיפה, בצל המשבר בשטחים ופרשת עזמי בשארה.

"אנחנו חיים, ואני לא יודע מה נכון ומה לא. כל הזמן שלנו והעיתוי שלנו לא לעניין. זאת לא הפעם הראשונה שאני מבקר. הייתי ב-96' ונשאתי הספד בלוויה של חביבי והייתי ב-2000 וקראתי משירי בנצרת והייתי באירוע של בית הספר שבו למדתי בכפר יסיף. אני לא יכול להיות חלק מסכסוכים של מפלגה זו עם אחרת. אני אורח של כל הציבור הערבי בישראל ואיני מבדיל בין התנועה האיסלאמית, לבין חד"ש או בל"ד. אני המשורר של כולם. אני גם לא צריך לשכוח שיש לי הרבה שונאים בקרב משוררים וגם בקרב אלה החושבים את עצמם למשוררים. קנאה היא רגש אנושי, אבל כשהיא הופכת לשנאה זה דבר אחר. יש הרואים בי סכנה ספרותית, אבל אני מסתכל עליהם כעל ילדים שחייבים למרוד באב הרוחני שלהם. יש להם זכות להרוג אותי, אבל שיהרגו אותי ברמה גבוהה, כלומר בטקסט".

האם יש לך עדיין קשר עם אנשי רוח יהודים ישראלים?

"אני בקשר עם המשורר יצחק לאור ועם ההיסטוריון אמנון רז קרקוצקין. בעשרים השנים האחרונות אני קורא פחות עברית, אבל אני מתעניין בכמה סופרים ישראלים".

לפני כשבע שנים ניסה יוסי שריד, כשר החינוך, להכניס שירים שלך לתוכנית הלימודים בספרות וכתוצאה מכך איימו כמה ח"כים מהימין לפרק את הקואליציה. האם זה החמיא לך?

"זה לא מעניין אותי אם יכניסו או לא יכניסו את שירי לתוכנית לימודי הספרות. כשהיתה הצעת אי-אמון בממשלה אמרתי בלעג, איפה הגאווה הישראלית, איך אתם מסכימים להוריד ממשלה בגלל משורר פלסטיני כאשר יש לכם סיבות אחרות לעשות זאת. גם לא מעניין אותי אם מלמדים את שירי בבתי ספר ערביים. אני לא כל כך אוהב להיות בתוכניות לימודים, כי תלמידים שונאים בדרך כלל את הספרות כאשר היא נכפית עליהם".

הגלות נמצאת בכל מקום

כתבת בשיר "מי אני ללא גלות". כמי שהגלות היא מוקד שירתו, וכמי שאמר לא פעם שהוא נושא את הגלות בתוכו כבמזוודה, האם במשך השנים הרבות שנדדת מארץ לארץ למדת לחבק את הגלות?

"זו לא שאלה של חיבוק. הגלות כבשה אותי, אבל הפסקתי להתלונן ולקבול על הנטל שלה. הגלות נמצאת בכל מקום. עכשיו אני ברמאללה, וגם כאן אני נושא את הגלות שלי. אני לא חלק מהנוף ולא חלק מהמקום. הכרתי את רמאללה רק לפני כעשר שנים. אין לי כאן עבר ואין זיכרונות. אני נמצא פה כמיזוג של אזרח, פליט וגולה. היום היחס שלי למקום קל ושברירי. כל המקומות שווים עכשיו".

ואיפה הבית?

"אין לי בית. כל כך הרבה פעמים החלפתי ושיניתי בתים, שאין לי בית במובן העמוק של המלה. הבית הוא איפה שאני ישן וקורא וכותב, וזה יכול להיות בכל מקום. חייתי כבר ביותר מעשרים בתים ותמיד השארתי תרופה וספרים ובגדים ומכתבים. אני בורח".

בארכיון של סיהאם דאוד נמצאים מכתבים, כתבי יד ושירים שהשארת אחריך כשעזבת ב-1970.

"לא ידעתי שלא אחזור. חשבתי שאשתדל לא לשוב. זה לא שבחרתי בגולה בצורה חופשית. במשך עשר שנים היה אסור לי לעזוב את חיפה, מתוכן בשלוש שנים הייתי במעצר בית".

והיום?

"אין לי געגועים מיוחדים לבית מסוים. הרי בית זה לא רק החפצים שצברת. בית זה מקום והסביבה. אין לי בית. הכל דומה. רמאללה כמו עמאן וכמו פאריס. אולי בגלל שגדלתי על געגועים לא מתאים לי להתגעגע יותר, ואולי הרגשות שלי קהו, אולי הרציו ניצח את הרגשות והאירוניה התעצמה. אני לא אותו אדם".

לכן לא הקמת משפחה?

"החברים שלי מזכירים מדי פעם שהתחתנתי פעמיים, אבל אני לא זוכר את זה במובן העמוק של הדבר. אני לא מתחרט שאין לי ילד. אולי הוא לא היה יוצא מוצלח, אולי הוא היה גס".

על מה אתה כן מתחרט?

"שפירסמתי שירים בגיל מוקדם ושירים לא טובים. אני מתחרט שגרמתי נזק במלים שאמרתי לחבר, או שהייתי גס ובוטה. אולי לא הייתי נאמן לזיכרונות מסוימים, אבל לא פשעתי".

אתה אוהב את הבדידות שלך?

"מאוד. כשאני נאלץ לצאת לארוחת ערב אני מרגיש כמי שנגזר עליו עונש. בשנים האחרונות אני אוהב להיות לבד. יש לי צורך בבני אדם כשאני זקוק להם. תגידי אולי, זו אנוכיות, אבל יש לי חמישה-שישה חברים. זה הרבה. יש לי אלפי מכרים וזה לא עוזר".

מתי, אם בכלל, אתה חושב על הילדות שלך?

"עשיתי איתה חשבון בספר האחרון שכתבתי, 'בנוכחות ההיעדרות', ספר כאילו אוטוביוגרפי שראה אור בשנה שעברה – נאום פרידה כשאני עומד על סף קברי ומספיד את עצמי. אני הוא האחר שנמצא בקבר. בספר אני כותב את תולדות חיי, אך לא באופן כרונולוגי. פרוזה שירית. שם אני נוגע בילדות שלי באל-ברווה ובמעבר ללבנון והשהות בה כשנה. חשבתי שהיינו תיירים. חזרנו כמסתננים באופן לא חוקי ולקח הרבה זמן עד שקיבלנו תעודות זהות. כתבתי על לבנון ועל הגולה ועל הגעגועים ועל האהבות שלי, אבל בלי שמות".

פעם אמרת בראיון לכתב העת "חדרים" ששירה טובה היא ילדות שהחכימה.

"אף אחד לא הולך אל הילדות שלו ולא מחפש אותה. היא מציצה מדי פעם. אני לא מאלה שמתרפקים עליה. אני לא כל כך רומנטי ולא חולה מבחינה רגשית. כשאני נזכר בילדותי אני לא כל כך שמח. זאת לא היתה ילדות מאושרת. כשאני מדבר עליה מבלי להתכוון אני מדבר על משהו קולקטיווי, כי כל אחד – ולא רק אני – הלך בדרך הזאת ללבנון, או למחנה פליטים".

כתבת כמה שירים שנבעו מהילדות שלך. קשה לך לחזור אליהם היום? זה כולל את השיר על הקפה של אמא?

"את השיר הזה כתבתי בכלא מעשיהו ב-63'-64'. הוזמנתי לקרוא שירה באוניברסיטה העברית בירושלים וגרתי אז בחיפה. זאת היתה תקופת הממשל הצבאי, הגשתי בקשה לנסוע ולא ענו לי. נסעתי ברכבת – האם הרכבת הזאת עדיין קיימת? – ולמחרת הזמינו אותי לתחנת המשטרה בנצרת וגזרו עלי ארבעה חודשי מאסר על תנאי וחודשיים בכלא מעשיהו, ושם, על קופסת סיגריות אסקוט צהובה עם ציור של גמל כתבתי את השיר שהמלחין מרסל חביבה הלבנוני הפך אותו להמנון והוא נחשב לשיר הכי יפה שלי, ואקרא אותו בחיפה".

אתה מתכנן לבקר בכפר הולדתך?

"לא. כיום זה ישוב בשם יסעור. אני מעדיף לאגור את הזיכרונות שנותרו לי, של מרחבים פתוחים, שדות ומקשות אבטיחים, עצי זית ושקדים. אני זוכר את הסוס שהיה קשור לעץ התות בחצר ואיך עליתי עליו והועפתי למטה וחטפתי מכות מאמי. היא תמיד הרביצה לי, כי היא חשבה שאני שובב גדול. אני דווקא לא זוכר שהייתי שובב. אני זוכר את הפרפרים ואת התחושה הברורה שהכל פתוח. הכפר היה ממוקם על גבעה והכל היה פרוש למטה. יום אחד העירו אותי ואמרו שצריך לברוח. לא אמרו מלחמה ולא סכנה. הלכנו ברגל, אני ושלושת אחי, עד לבנון והצעיר היה פעוט ולא הפסיק לבכות כל הדרך".

שתי פגישת עם המוות

האם הכתיבה מחייבת אצלך ריטואל קבוע, או שהתגמשת עם השנים?

"אין תנאים, אבל יש הרגלים. התרגלתי לכתוב בשעות הבוקר בין עשר לשתים-עשרה. אני כותב ביד. אין לי מחשב ואני כותב רק בבית ואני נועל את הדלת, אפילו שאני לבד בדירה. לא מנתק טלפונים. אני לא כותב כל יום, אבל אני מכריח את עצמי לשבת כל יום ליד השולחן. אולי יש השראה, אולי אין השראה, אני לא יודע. אני לא כל כך מאמין בהשראה, אבל אם יש אז ראוי לחכות לה, שמא היא תבוא בזמן שאני לא פנוי. לפעמים הרעיונות הכי טובים באים במקומות לא כל כך נחמדים. בחדר השירותים, אולי במטוס ולפעמים ברכבת. בערבית אומרים 'בעטו של…' ואני חושב שלא כותבים ביד. הכישרון נמצא בתחת. יש לדעת איך לשבת. אם לא יודעים איך לשבת אז לא כותבים. נדרשת משמעת".

כמי שנחשב למין נסיך, אתה ישן טוב?

"אני ישן תשע שעות בלילה וללא נדודי שינה. אני יכול לישון מתי שאני רוצה. אומרים שאני מפונק. איפה כתבו את זה עלי? בעיתונות העברית. את אומרת שאני נחשב למין נסיך. נסיך זה מורם מעם. זה לא נכון. גם לא נכון שאני מתנשא. אני ביישן ויש אנשים המפרשים זאת כהתנשאות".

העובדה שנגעת במוות לפחות פעם אחת בחייך מעוררת חשש מהזקנה ומבגידת הגוף?

"פגשתי פעמיים את המוות. פעם ב-84' ופעם ב-98', אז מתתי קלינית וכבר החלו הכנות להלווייתי. ב-84' היה לי התקף לב בווינה. זאת היתה שינה עמוקה וקלה על ענן לבן עם אור בהיר. לא חשבתי שזה המוות. ריחפתי ושייטתי עד שהרגשתי כאב עז והכאב היה האות לכך שהחזירו אותי לחיים, ואמרו לי שמתתי לשתי דקות".

וב-98'?

"המוות היה תוקפני ואלים. זאת לא היתה שינה נעימה. היו לי סיוטים נוראיים. זה לא היה מוות, זאת היתה מלחמה כואבת. המוות עצמו לא כואב".

מה יחסך למוות כיום?

"אני מוכן לו. אני לא מחכה לו. אני לא אוהב לחכות. המוות הוא כמוני, לא אוהב לחכות. עשיתי איתו הסכם בפואמה 'ציור קיר' (הוצאת אנדלוס, 2006) והבהרתי לו שאני לא פנוי בשבילו עכשיו. יש לי מה לכתוב, יש לי מה לעשות. יש עבודה רבה ויש מלחמות בכל מקום ואין לך, המוות, שום עסק בשירה שאני כותב. זה לא עניינך. אבל בוא נקבע פגישה. תגיד לי מראש. אתכונן, אתלבש יפה וניפגש בבית קפה על שפת הים ונשתה כוס יין ואז תיקח אותי".

זה בשירה. ובחיים?

"אני לא פוחד ואני לא מתעסק במוות. אני מוכן לקבל אותו בזמן שיבוא, אבל שיהיה אמיץ ואביר ונסיים הכל במכה אחת. לא בשיטות כמו סרטן, מחלת לב או איידס. שלא יבוא כמו גנב. שייקח אותי בהינף".

מה עושה אותך קצת מאושר?

"יש פתגם בצרפתית שאם אחרי גיל חמישים אתה קם בבוקר ולא מרגיש כאב, משמע אתה מת. אני שמח כל יום לקום בבוקר. במובן הרחב יותר אני חושב שאושר זו המצאה לא כל כך מציאותית. אושר זה רגע. אושר זה פרפר. אני מרגיש מאושר כשאני מסיים עבודה".

יש הרגשה שאתה יותר מפויס מתמיד.

"זה אולי יישמע גס, אבל זאת האסתטיקה של הייאוש. אין לי אשליות. אני לא מצפה להרבה דברים ואז, אם דבר-מה מסתדר זה אושר גדול. יש גם הומור לצד הייאוש. אני אופסימיסט".

אתה מתגעגע אליו?

"המקום היה מלא יותר לו אמיל חביבי היה נוכח. הוא היה תופעת טבע. היה לו צחוק והיה לו הומור מיוחד ואני חושב שהוא לחם בייאוש באמצעות ההומור. הוא הוכרע בסוף. כולנו נוכרע, כולל המנצחים. יש לדעת איך להתנהג ברגע הניצחון ואיך לנהוג ברגע התבוסה. חברה שאינה יודעת תבוסה מהי, לא תהיה בשלה".

לא מזמן השלמת כתיבת ספר חדש, יומן אישי, האם אתה בעצם אוהב את עצמך?

"ממש לא. כשבאים אלי משוררים צעירים ואם וכאשר אני מסוגל לתת להם עצה, אני אומר להם, 'משורר שמתיישב לכתוב ולא מרגיש אפס מאופס, לא יתפתח ולא יזכה להכרה'. אני מרגיש שלא עשיתי כלום. זה מה שדוחף אותי לשפר את הכתיבה שלי ואת הסגנון ואת המטאפורה. אני מרגיש שאני אפס – וזה אומר שאני מאוד אוהב את עצמי. יש לי חבר שיודע שאני לא סובל לראות את עצמי מופיע בטלוויזיה. הוא אמר לי שזה נרקיסיזם הפוך. זה מה שאמר לי הממזר הזה".*

ספרי מחמוד דרוויש שיצאו לאור בעברית: "זכר לשכחה" (הוצאת שוקן, 1989); "ערש הנוכרייה" (בבל, 2000); "למה עזבת את הסוס לבדו" (אנדלוס, 2000); "מצב מצור" (אנדלוס, 2002); "ציור קיר" (אנדלוס, 2006).

ram1


banners black market facebook palestine

אוהבים את הכל שקרים

עזרו לנו להמשיך לשקר

אנחנו נהנים ליצור ולכתוב את "הכל שקרים". אבל זה דורש עשרות שעות עבודה והוצאות של מאות שקלים מדי חודש. היכולת להציע חוויית גלישה ללא פרסומות – שחשובה לנו, ואנחנו מקווים שגם לך – מתאפשרת בזכות התמיכה הנדיבה של קוראים כמוך. כל סכום יתקבל בברכה. כי תרומה שבאה מהלב היא מסוג המחוות שגורמות לנו להרגיש תחושת הערכה חמימה ונעימה.  

בחירת שיטת תשלום
פרטים אישיים

מידע כרטיס אשראי
זהו תשלום SSL מוצפן ומאובטח.

סה"כ תרומה: 25.00₪ חודשית

{amount} + {fee_amount} לכיסוי העמלות

בנוסף אפשר לתרום במטבעות הדיגיטליים לכתובות הבאות: 

ביטקוין: 3Dc9kNFmvpnuADrwHDmHsYGY1hATY2Yyey

אתריום: 0x737FA1c1e2EecB6CE66a9C460277b090a60B9e52 

לחץ/י על לשונית בכדי לבחור פלטפורמה להשארת תגובה

להגיב

*

אתר זה משתמש ב- Akismet להפחתת דואר זבל.

he_ILHebrew