הכרזת העצמאות של אור-לי ברלב

אור־לי ברלב אוהבת נוצות. זה משתלב נהדר עם האישיות שלה, מעין היפית/ אינדיאנית/ ילדת פרחים מהפכנית עם הבנה גאונית במדיה חברתית. היום, למשל, היא עונדת עגיל אחד מנוצה לבנה כה ארוכה שהיא משתלשלת עד הכתף העדינה שלה, וקליפס עם נוצה מנומרת בשיער. על הזרוע השמאלית היא הדביקה קעקוע של נוצה כסופה, טאטו זמני כזה של ילדים שרק היא מסוגלת להפוך לאביזר אופנתי. גם כי היא נראית צעירה בהרבה מ־46 שנותיה וגם כי כל הפלומות הלבנות האלו שמתנופפות לה על התנוך ברוח הבוקר מזכירות לי את העיקרון המוביל שלפיו היא מנהלת את חייה: קלילות, פתיחות וחופש מוחלט.

אנחנו יושבות מול מגש גבינות טבעוניות בבית הקפה האהוב עליה בתל־אביב. "תנסי, זה טעים ממש", ברלב משדלת, משמשת כדרכה בקודש סנגורית של התנסויות חדשות ומפתיעות. טעמתי. באמת נחמד מאוד, אם את רק עוצמת עיניים ושוכחת שביקרת פעם בחנות גבינות בפריז.

ברלב משכלת את רגליה, ואני רואה שדבר אחד בכל זאת נשאר קבוע אצלה ‑ המגפיים האדומים שהיא נועלת היום. אלו עם השרוכים הלבנים שמתפתלים עד הברך ושהפכו לסימן ההיכר שלה. המגפיים האלו מלווים אותה במאבקים שניהלה כפעילה חברתית ואקטיביסטית. הם הצטלמו איתה מול ביתו של סילבן שלום, כשעמדה עם חבריה ומחתה נגד מה שהיא מכנה "שוד הגז". הם נכנסו איתה לבריכה במזרקה שליד הבימה כשסטנלי פישר נאם בהיכל התרבות. בפרפרזה על השיר המפורסם של ננסי סינטרה – המגפיים של ברלב נועדו ללכת ולבעוט לבעלי ההון־שלטון במקומות הרגישים.

היא מדברת בהתלהבות, מנפנפת בידיים. שני גברים צעירים שיושבים לידנו סוקרים אותה בעניין ניכר. טוב, לא פלא, היא באמת אישה יפהפייה. "סליחה", אחד מהם רוכן לכיוונה, "את פה מהשכונה? את ממש מוכרת לי". "לא", היא מחייכת אליו. ובהרף הזמן הקצר הזה, בין החיוך שלה לגלגלי השיניים שרצים במוח שלו, הפנים שלו משתנות. בטח שהוא מכיר את האישה הזאת, זו לא הזאתי, נו, ההיא, שמדברת לפעמים בטלוויזיה על פוליאמוריה?

"לא קשה לך לפעמים שאת מזוהה גם עם פוליאמוריה?" אני שואלת. כי ברלב היא אחת מהפעילות החברתיות הידועות והמשפיעות כיום בארץ. אקטיביסטית שכישרון הכתיבה והכריזמה שלה הצליחו להעלות למודעות נושא משעמם כמו מתווה הגז ‑ שבזכותה ובזכות מגפי הארגמן שלה וחבריה למאבק ("המון אנשים מדהימים") ‑ נשלף מהבוידעם הכלכלי הנשכח שבו תחובים נושאים לא פחות חשובים לגורלנו.

ההצלחה שנחלה כפעילה מגיעה עכשיו גם לפריים־טיים. בקרוב תעלה ברשת 13 "הרשת החברתית", תוכנית אקטיביזם חתרנית שהיא מגישה עם עוד שני פעילים ידועים: תומר אביטל וערן הילדסהיים. זו לא תוכנית אולפן, יותר סדרת כתבות דוקומנטריות שמתמקדת בכל פעם בעוולות של משרד ממשלתי אחר. המשטרה, משרד התחבורה, משרד הפנים, הביטוח הלאומי, תאגידי המים וההוצאה לפועל. החידוש: ברלב, אביטל והילדסהיים לא רק עושים תחקיר, אלא נוקטים שלל פעולות גרילה מקוריות, נוקבות וגם משעשעות. וכן, גם המֵגאפון שהיא כל כך מזוהה איתו יפציע בתפקיד אורח, ביחד עם המַגפונים.

ועם כל זה, הפוליאמוריה ‑ נושא שהיא מרצה עליו בברים ברחבי הארץ ‑ זה לא קצת פוגע במעמדה, אני תוהה? ברלב יכלה להישאר בקלות ז'אן ד’ארק של מאגר לווייתן, לקבל פרסים מעמותות למען הדמוקרטיה, להופיע ברשימות של עשרים הפעילות החברתיות הנחשבות באתרי נשים, למה לה להיות אחת מדוברותיה של תנועה שגורמת לאנשים לחשוב אוטומטית על אורגיות, אפילו בלי כוונה?

"אני אפילו לא פוליאמורית", היא אומרת, "כלומר, לא מגדירה את זה ככה. אני פשוט חופשייה לעשות מה שבא לי. זה הכל. וכמו שאני חופשייה לנהל מערכות יחסים מקבילות, כשכל הצדדים כמובן יודעים על זה ‑ כך אני חופשייה גם להיות בקשר רק עם בן זוג אחד. החופש לבחור זה הסיפור. פשוט יצא שלילה אחד פירסמתי פוסט בפייסבוק, הייתי אז במערכת יחסים עם שני גברים וכל כך התפעמתי מאיך שזה עובד טוב, איך ריבוי אהבות לא מחסיר ממני כלום, רק מוסיף ללב שלי יכולת לאהוב ולהיאהב. זה היה לפני שהיה בכלל דיבור ציבורי על פוליאמוריה, ויצא שהפוסט שלי עורר המון הדים ושיתופים והפך אותי לדוברת מרכזית של הנושא בתקשורת. מאז, בכל כתבה על המאבק בשוד הגז יש לפחות שלושה טוקבקיסטים שמזכירים לי שאני השרמוטה הפוליאמורית ומה לי ולנושאי כלכלה חשובים".

אז למה לך? אין לך בן זוג קבוע או בעל, מה דחוף לך להצהיר שאת פוליאמורית. פשוט תקראי לזה יוצאת עם מי שבא לי.

"כי זה אותו הדבר מבחינתי, פוליאמוריה והמאבק בשוד הגז. זה לא לקבל את השיטה, בין שזה מונוגמיה ובין שזה הון־שלטון. זה לבחור את הדרך שלי בעצמי, את התלם שמתאים לי ללכת בו".

ריסינגלית מאושרת

אני מסתכלת עליה די בקנאה. מזמן לא פגשתי בן אדם משוחרר ושלם עם עצמו ככה. אני מדמיינת את החיים שלה – הפגנות, העלאת פוסטים לפייס, ובין לבין דייטים עם מי שמוצא חן בעיניה, בלי הגבלות. פתאום השם שלה נשמע לי הכי הגיוני בעולם, אור־לי, כמו המון אור. ברלב, כמו לב שהוא בר, פרא. כשהיא הולכת לשירותים, סוחבת אחריה צעיף של מבטים מתפעלים, אני קצת מתקשה להאמין שהפרפר האנושי הזה היה פעם משהו אחר לגמרי.

לא, אין לה אפילו תמונה אחת "מפעם", לפחות ככה היא טוענת. "עזבי", היא אומרת, "זה בן אדם אחר לגמרי, אין מישהו שהכיר אותי בתקופה ההיא שיזהה אותי ברחוב היום". אני נאלצת להתעלם מהנוצות ומהחרוזים ומכל הווייב הפייתי־אינדיאני שלה, ולנסות לדמיין אותה כפי שהייתה בגילים 30 עד 37. בהתחלה ככתבת קול ישראל חרוצה וסקופיסטית, שמחוברת 24 שעות לסמארטפון, תל־אביבית קרייריסטית בשמלה, עקבים ואיפור כבד. אחר כך, עם הנישואים ולידת שתי בנותיה, עברה מהפך נוסף, והפכה לאמא טוטאלית, אמא אדמה כזאת שקוראת מאמרים על "כורכום כתוש למניעת שפעת" ומיניקה למרחקים ארוכים.

וכל זה בגוף שונה מאוד, עם שלושים קילו נוספים. "אל תכתבי שלושים קילו עודפים", היא מבקשת, "כי זה כאילו אומר שזה לא בסדר. אני יכולה רק להגיד שזה הרחיק אותי מהנשיות שלי. אני ממש ישנתי, ההתעוררות שלי הייתה רק באימהוּת, בדברים האחרים. זו אפילו לא הייתה שינה, זו הייתה קומה. לא שאלתי את עצמי מה אני רוצה לעשות עם החיים שלי, לא עשיתי ספורט. בגלל הילדות הייתה תזונה בריאה בבית, קמח מלא, ירקות אורגניים, אבל הקשר עם עצמי היה מנותק, שנים. את יודעת כמה אנשים חיים ככה על אוטומט ולא שואלים את עצמם שאלות?"

היום היא לא נוגעת בגלוטן, בסוכר, בביצים או במוצרי חלב. הייתה שמחה גם להעיף את הבשר, אבל יש לה מחסור בברזל כתוצאה מההנקה הממושכת. אבל אני מקדימה את המאוחר, כי הסיפור החדש שלה מתחיל לפני כתשע שנים, בגיל 37. ביום שבעלה זה 13 שנה מבשר שהוא רוצה גט. בשלב הזה בחייה היא גרה במושב בצפון, מגדלת שתי בנות בחינוך ביתי, בלי חיתולים.

את רצינית? לא חיתלת את הילדות שלך?

"'שיטת הקשב' קוראים לזה. קראתי עליה הרבה והתחלתי לעקוב אחרי התינוקת, ולשים לב לסימנים שהיא נותנת, כמו לשפשף את העיניים, לגעת באוזן. כשהיא הייתה נותנת לי סימן, הייתי לוקחת אותה לקערה, גיגית, שירותים, כיור, נותנת לה להתפנות. כמו שמפשפשים ילדה בת שנתיים? ככה מפשפשים ילדה בת חצי שנה".

נהייתי עייפה רק מלשמוע את זה. לא מספיק קשה להיות אמא טרייה, צריך לבחון את התינוקת כל הזמן לראות אם יש לה פיפי?

"הטוטאליות לא הייתה הקרבה בשבילי, היא הייתה הגשמה. זכיתי לגדל את הילדות הקטנות שלי בלי הג'אגלינג של העולם המודרני. חבר אמר לי פעם, 'את, כל מה שאת עושה, את מתמקצעת בו', וזה מה שהיה באימהות שלי. אימהות במשרה מלאה זו קריירה מדהימה. זו הייתה הקריירה הכי טובה שלי".

אולי גם כי הליבידו שלך היה מושתק אז.

"אני יכולה להגיד שהייתי מאה אחוז מרוכזת באימהוּת. עם הטוב ועם הרע, רק על זה".

גם היום, בגלגול הנוכחי שלה כיצור פתוח שכולו נוצות וחופש, האימהות היא המקום היחיד שבו היא נשארת נחרצת. היא משוכנעת שאנחנו מפספסים מלא מילדינו כשאנחנו דבקים בהורות מודרנית. "כבר בלידה הראשונה הבנתי שבשיטה המקובלת לא באמת אכפת מהזכויות שלי. אני מגיעה, צירים, בית חולים, זה לוקח הרבה זמן ואז אומרים לי הרופאים: טוב, את חייבת קיסרי. ואני אומרת להם, 'לא יהיה פה קיסרי'. ובאמת, הילדה לא נולדה בקיסרי. ואז, כשהיא נולדה לקחו אותה להשגחה ב'צינוקייה'. כן, בצד”י. ואנחנו מדברים על השעות הכי קריטיות, השעות שצריך לתת לתינוק את החיק, להיות עור לעור, להרגיש את הבונדינג, והם לוקחים לי אותה להשגחה. עכשיו ברור שאבא שלה היה איתה שם והיא קיבלה אהבה, הכל בסדר. אבל בשעה וחצי שחלפו עד שהיא חזרה אליי ‑ חוויתי אֵבֶל. אני חושבת ששם נולדתי מחדש".

למה?

"כי פתאום הבנתי שבהשגחה לא קורה באמת כלום. בצינוקייה יש שלושים תינוקות צורחים מתחת לניאונים שמעליהם יש אחות אחת, בלי רופא, בלי שום דבר. זאת השגחה? מה הבעיה לייצר חדר השגחה נעים שמדמה רחם? מה הבעיה שביות מלא יהיה הרגיל, הקבוע, ולא תצטרכי לבקש כזה? הרופא צריך לבוא לבדוק את האמא והתינוק בחדר שלהם. בלי הפרדה. שמה התחלתי להתעצבן על כל העולם".

ואולי הדבקות הזאת באימהות מסורה, משקיענית, כמעט גובלת בשלמות, קשורה לילדות שלה. היא נולדה באשדוד בשנת 72', בת בכורה שאחריה אח ואחות, לאבא טכנאי אלקטרוניקה ואמא סייעת לרופא שיניים. זו לא הייתה ילדות פשוטה, לא שברלב ששה לדבר על זה. היא כן מסכימה להגיד שאמא שלה הייתה אישה מקסימה ומלאת נתינה, שפשוט נדפקה כתוצאה מחינוך נוקשה של אביה, ניצול שואה, וגם חלתה בסרטן. מה שרק הגביר את רמת הקושי של אור־לי הילדה, שהייתה תלמידה מצטיינת וכוכבת, שהופיעה בכל ההצגות בבית הספר ‑ ועדיין נאלצה לקטוע את כל שפע הפעילויות שלה כדי לחזור הביתה ולשים מחבת עם משהו על האש לאחים.

"כולם חושבים שניצולי שואה זה רק הדור ההוא, אבל זה מתגלגל מדור לדור, וממשיך להשפיע עד היום. למשל, כשנולדתי התברר מהר מאוד שאני תינוקת בעייתית, כי כל החודשיים הראשונים לא הפסקתי לבכות. לאמא שלי היה כל כך קשה עם הבכי, שהיא הלכה לרופא. והרופא אומר לה שזה כלום, שאני סתם מפונקת, כי באותה תקופה היה ד”ר ספוק שאמר שאסור לפנק את הילדים".

אז היא פשוט השאירה אותך לבכות?

"היא הייתה משאירה אותי בעריסה לבד שעות, סוגרת את דלת החדר מאחוריה, ואני הייתי צורחת. וסבתא שלי, שהייתה מלאך, אמרה לה: תקשיבי, הילדה במצוקה, אולי היא רעבה? ואמא שלי אומרת: לא, לא, אני נותנת לה בדיוק את הכמויות שהרופא אמר. אחרי חצי שנה הן הלכו לרופא אחר ששואל – כמה הילדה אוכלת? ומתברר שנפלה טעות אכזרית, כי הרופא החדש אומר לה, 'יקירתי, הילדה אוכלת חצי ממה שהיא אמורה לאכול, היא פשוט רעבה'. כשאמא שלי סיפרה לי את זה בפעם הראשונה הייתי בת 16, והייתי בשוק".

עצוב.

“ויש המשך. 35 שנים אחר כך, אמא שלי כבר עם אלצהיימר קשה, במוסד סיעודי. יום אחד אני מקבלת טלפון מהמוסד ‑ יש זיהום במערכות של אמא שלי וצריך לקחת אותה לבית חולים. ואמא שלי כבר במצב שאין עם מי לדבר, אין הבעות פנים, אין מצמוצים, כלום. בבית החולים אומרים לי שצריך לנתק אותה מהצינורות ולתת לה עירוי של נוזלים במשך יומיים. שזה אומר שהיא תהיה בלי אוכל 48 שעות. אני מסתכלת עליהם ולא מאמינה. אין לי אפילו יכולת לתקשר עם אמא שלי ולהסביר לה שבמשך יומיים היא לא תאכל. היא כמו תינוק, כמו התינוקת שהייתי פעם. ואני אומרת להם: 'אבל היא תהיה רעבה'. ואומרים לי: 'לא, זה הפרוטוקול'. ואני אומרת, 'תמצאו פתרון, אני לא מוכנה שהיא תהיה רעבה'. ובסוף באמת מצאו דרך ולא הרעיבו אותה. חזרתי הביתה והבנתי שסגרתי מעגל, ונלחמתי ב'הרופא אמר'. יצא שטיפלנו ביחד, אני ואמא שלי, בילדה הקטנה שהייתי, זו שהרופא גזר עליה רעב ונטישה".

וזה היה הסימן המטרים לקריירה של ברלב – להילחם בשיטה, לשבור את הציות העיוור למשפט "ככה אמר הרופא/ ראש הממשלה/ הפקידה בביטוח הלאומי". אבל בגיל 37, כשבעלה ביקש בהפתעה גמורה להיפרד ממנה, היא עדיין לא ידעה את זה. חשוב לה להבהיר שהיא אוהבת ומעריכה מאוד את בן זוגה לשעבר, שהוא הורה נהדר ואדם נהדר ובטח לא כועסת על כך שרצה לצאת לחופשי. אבל באותו היום היא הייתה בהלם. "שנים הייתי אמא בחינוך ביתי, שלא שייכת יותר לעולם המבוגרים. וגם המחשבה על זה שפתאום הילדות לא יהיו איתי בסופי השבוע הלחיצה אותי. וגם על להיות פתאום לבד. ומה אני אעשה מול פורצים, וג’וקים? מי ישמור עליי?"

ברלב יכלה להיכנע בקלות. להישאר נעולה בתוך ענבר של קורבנות וכעס. אולי בגלל זה הסיפור שלה כל כך נפלא בעיניי, כי הוא מוכיח שאפשר להשתנות מהקצה אל הקצה. בכל גיל. צריך לעשות רק דבר אחד, היא מסבירה לי, להתמקד בטוב. "זה כמו הדבר הזה ששמים על העיניים של הסוסים? סך. ככה, בתקופה הכי שחורה בחיי, חינכתי את עצמי לראות רק לבן, רק נהדר, רק טוב. לא משנה כמה קשה היה היום שלי, המשכתי לראות בעיקשות רק דבר אחד – את הפיסה הקטנטנה של האור".

זה עבד לה כל כך טוב שבסופו של דבר הרגישה שעלתה על שיטה משלה, ואפילו פתחה קבוצה בהנחייתה לגרושים־גרושות. "גירושים מלמדים לשחרר, להתגמש, ואני שהייתי האמא הטוטאלית הזו שהכל חייב להיות בדרך המאוד ספציפית שלה, בסופו של דבר רק השתבחתי מזה. באותה התקופה גם הפסקתי לאכול גלוטן. ככה נשרו עשרת הקילוגרמים הראשונים. ואז עברתי לתזונה של דברים נאים – ירקות־פירות, אגוזים, וכל מה שלא מבושל, למשך ארבע שנים. ואז עפו עוד עשרים. במקביל התחלתי לעשות ספורט, לצאת לצעידות, לאט־לאט גם לריצות. יום אחד, אני לא אשכח את זה בחיים, אני נעמדת מול המראה ומגלה שיש לי עצמות קולר. התחלתי ללבוש גופיות, ובמקביל הבנתי שזהו, בא לי לצאת ולפגוש את העולם".

ספרי לי על הגבר הראשון שפגשת אחרי.

“13 שנה ביחד, ופתאום אני גרושה. כל החברות שלי כמובן נשואות, ואין מי שייצא איתי. אבל אני לא מוותרת. נכון בסרטים רואים גברים נכנסים לבד לבר, מזמינים בירה? ככה בדיוק עשיתי. מחנה את האוטו ברחוב הארבעה. מתיישבת על הבר, מזמינה יין ולידי מתיישב בחור חמוד. מהר מאוד היינו חמודים זה לזו".

ואיך הגעת לפוליאמוריה?

“עוד כנשואה, פגשתי בחור פוליאמורי שריתק אותי, הקשבתי, תייקתי תחת ‘מוזר ומעניין’ והמשכתי הלאה. אחרי הגירושים התאהבתי בגבר פוליאמורי. הוא היה אז ביחסים פתוחים ואני כאילו הייתי הגורם הנוסף. וכמה חודשים אחרי נכנס ללב שלי עוד גבר, וככה מצאתי את עצמי במערכת יחסים כאילו פוליאמורית וחקרנו ביחד את הנושא, את הקנאה – איך זה עובד, כמה אנחנו חולקים ולא חולקים מהיחסים האחרים שלנו, הוא נותן לי נשיקה ואומר ‘מאמי, תיהני’, כשאני בדרך לדייט עם הבחור השני, אני לוקחת אותו לטרמפ לדייט שלו”.

את מתארת חיים כמעט נטולי כאב.

“נראה לך? הכל כאב לי, הכל עדיין כואב לפעמים, אבל למדתי להתמקד בטוב”.

אז למה לך את הכאב הזה?

"כי הבן אדם יכול להיות מהמם, בראד פיט עם המוח של סטיבן הוקינג והגרוב של גיא מזיג, לא קשור. זה רק בן אדם אחד. מה את אוהבת לאכול? דייסה, סטייק, גלידה? אז לכל החיים, מאמי, רק זה. זה מה שמוכרים לנו. באותו רגע בעצם נבטה בי ההכרה שמזל שגיליתי את זה בגיל 38 ולא בגיל 90, כי בטח לא הייתי רוצה להחמיץ את כל הדברים הנפלאים שקרו אחר כך. בגלל זה אני לא קוראת לעצמי גרושה, כי זו מילה מכוערת, יש בזה גירוש מגן עדן, הגליה, מילה שנועדה להזכיר לך את פירוק המשפחה. המצאתי מילה חדשה, ריסינגלית, רווקה מחדש. זה מתאר את המתנה שקיבלתי, להיות סינגלית מחדש. הזדמנות לחוות הכל שוב, רק יותר מנוסה וחכמה, ועם שתי בנות".

מגילת העצמאות

למחאה החברתית ב־2011, היא מספרת, הגיעה במקרה. "כי עם כל זה שפעם הייתי עיתונאית, כל מה שעניין אותי אז, זה מאמרים על אימהוּת. פשוט עברתי בשדרות רוטשילד עם הילדות, בדרך חזרה מהמוזיאון, ואז חזרתי למחרת ושוטטתי בין האוהלים. פתאום ראיתי את הברסלבים עוזרים לגרושים שעוזרים ליאפים שעוזרים להיפסטרים, כמו כפר שצומח לו באמצע העיר המנוכרת. באמצע בנייני הפנסיות והביטוחים והניאונים, שבט קם. החלטתי שלמחרת אני מקימה אוהל קטן ומביאה סיר אורז עם עדשים, ליושבי האוהלים".

יפה שהתמדת בתזונה הבריאה שלך.

"רק שיום אחרי הילדות חוזרות אליי וצריך לשוב לשגרה. אני חוזרת הביתה, מסתובבת שם כמו אריה בסוגר, מסתכלת על הילדות, הן היו אז בנות ארבע ושבע, אומרת להן 'נוסעים לתל־אביב', ומעמיסה אוהל משפחתי גדול על המכונית ואנחנו עוברות לחיות שם, עם עצירות מדי פעם בבית או אצל אבא להתקלח. הן ספגו שם דמוקרטיה בצורה הכי אמיתית שאפשר לחוות, נסעו ברולר בליידס בשדרה, הפריחו בועות סבון".

כשהמחאה דועכת, היא כבר לא חוזרת להנחות קבוצות לגרושים־גרושות, היא מבינה שזהו, הייעוד האמיתי שלה התגלה בפניה. הכל מסתדר, נופל למקום כמו קוביות דומינו. הכעס שהיא סוחבת מהילדות על רופאים ובעלי סמכות, החינוך הביתי שדבקה בו למרות כל הלגלוג, אפילו הכישרון התיאטרלי שלה. "כולם חוזרים לבתים שלהם, ואנחנו מקימים את דף הפייסבוק 'צדק חברתי – חדר המצב'. ממשיכים לחקור. כשאומרים שהכלכלה במצב מצוין, אנחנו אלו שמזכירים שאנחנו מקום ראשון ב־OECD בעוני של ילדים. בדצמבר 2011 יש את הוועידה לעסקים של גלובס, ואני נואמת שם בפאנל על צדק חברתי".

היא מראה לי וידיאו משם. רואים אותה מרימה אצבע כמבקשת רשות לשאול שאלה, ואז כשהיא מקבלת את המיקרופון היא נעמדת מול פאנל המכובדים ומתחילה לקרוא בקול מנייר שהביאה. זו גרסה שלה למגילת העצמאות. וכשהיא מכריזה על הקמת מדינת הצדק החברתי, כולם בכיס שלה. אפילו אהוד ברק, שיושב בקהל, לא מתאפק ומוחא כפיים. "אז את מבינה למה אני אומרת שזה הכל אנשים?"

מפה כבר די ברור איך היא הגיעה למאבק במתווה הגז. ולמרות שהוא עבר בסוף בממשלה ‑ היא מתנגדת להגדרה שלו ככישלון. "מה פתאום, זו הצלחה מדהימה מבחינתי. הצלחנו לכווץ את מכסת היצוא המופרכת של המתווה המקורי ברבע – כשהשווי שלו בשעתו היה משהו כמו מאה מיליארד שקל. ואזרחי ישראל הרי זקוקים לגז לשימוש מקומי, מה שיפחית דרמטית את זיהום האוויר ויכול להוריד את יוקר המחיה. זה המון, זה הישג אדיר, למרות שזה לא מספיק. את מבינה שכבר חמש שנים אנחנו משלמים פי שניים ויותר ממה שאנחנו צריכים לשלם בחשבונות חשמל? קחי שליש מחשבון החשמל השנתי שלך, לכי תעשי שופינג, סעי ליוון. והכי חשוב, חלק מהמתווה לא עבר בבג”ץ, שזה אגב פסקה שראש הממשלה התעקש להגן עליה באולם באופן תקדימי. פסקה שלמה שלפיה היו אמורים פחות או יותר לתת את המדינה לטייקונים לעשר השנים הקרובות ‑ והיא לא עברה. ובצדק".

אומרים שאת פשוט שונאת את ביבי, באתר "מידה" טענו שאת שמאלנית שמתה להפיל את הליכוד.

"אתר מידה ניסה להשחיר אותי אבל זה לא עלה בידו. לא היה להם עם מה. אני יודעת מה באמת קורה בשטח, וזה אמור להחריד כל אזרח. אגב, חלק מהמטה שלנו מורכב מאנשי ימין מהתנחלויות. זה אחד ההישגים הגדולים של מאבק הגז: שהצלחנו לשבור את מסגרות הימין־שמאל, שבדרך כלל משמשות מסכי הטעיה להסתרת השוד".

ועדיין, מהמחאה החברתית לא יצא הרבה, יוקר המחיה בעינו, ולא רק שאנחנו לא מוחים, אנחנו טרודים בעיקר בלריב ולהעליב אחד את השני ברשתות.

"הסיפור בלהיות לאורך זמן אקטיביסט זה שזה הולך ומתבהר עם הזמן. המחאה הייתה הצלחה אזרחית פנומנלית, שלימדה אותנו שאם משהו לא מוצא חן בעינינו ‑ אנחנו צריכים לקום, לדבר, למחות. ככה אני חיה עכשיו את החיים שלי, בוחרת בעצמי, נלחמת בכל מה שלא מסתדר לי, לא משנה אם זו מונוגמיה או הון־שלטון. את יודעת, נזכרתי שבכיתה ו' המורה שאלה את הילדים מה הם רוצים להיות כשיהיו גדולים, וכולם ענו כבאי או וטרינר. אני כתבתי "הכל!" והקפתי בעיגול. ככה אני מרגישה היום, שאני יכולה להיות הכל, שהכל פתוח בפניי. אני ההוכחה שכל רגע, כל דקה, אתה יכול להתחיל משהו חדש".

אוהבים את הכל שקרים

אנחנו נהנים ליצור ולכתוב את "הכל שקרים". אבל זה דורש עשרות שעות עבודה והוצאות של מאות שקלים מדי חודש. היכולת להציע חוויית גלישה ללא פרסומות – שחשובה לנו, ואנחנו מקווים שגם לך – מתאפשרת בזכות התמיכה הנדיבה של קוראים כמוך. כל סכום יתקבל בברכה. כי תרומה שבאה מהלב היא מסוג המחוות שגורמות לנו להרגיש תחושת הערכה חמימה ונעימה.  

בחירת שיטת תשלום
פרטים אישיים

פרטי כרטיס אשראי
זהו תשלום SSL מוצפן ומאובטח.

סה"כ תרומה: 25.00₪ חודשית

{amount} donation plus {fee_amount} to help cover fees.

בנוסף אפשר לתרום במטבעות הדיגיטליים לכתובות הבאות: 

ביטקוין: 3Dc9kNFmvpnuADrwHDmHsYGY1hATY2Yyey

אתריום: 0x737FA1c1e2EecB6CE66a9C460277b090a60B9e52 

איך היית רוצה להגיב

להגיב

*