יש משהו מאחורי הרוע

מתוך גיליון 3 של הפנזין ESSENCE. הוצאה מיוחדת לתערוכת המחאה של גלריה בוגרשוב. מרץ 1994.

יש כל מיני מאמרי מערכת… העם אומר קדיש על קברו. "גולדשטיין" כמו היהודי מ"שתי דקות שנאה", שתי דקות שנאה במערת המכפלה… שלום עכשיו בכיכר, התגובה האוטומטית ההכרחית, הכרחית? אני רוצה נקמה. נגישותו של תל אביבי צעיר לנשק אוטומטי. יש כל מיני מאמרי מערכת… השוטרים מגנים על הפגנת ימין לא חוקית משמאלני אחד עם שלט "לפנות את המתנחלים". תערוכת מחאה? אני רוצה נקמה. אני רוצה כוח. שלום עכשיו בכיכר, חשבתי לבוא עם שלט משלי "שלום עכשיו עכשיו עכשיו". השמאל תמיד אחראי מדי והימין תמיד חמוש מדי, איפה השמאל הסהרורי כשצריך אותו? חוץ מהתוף של האנרכיסטים לא היה זעם בכיכר. רק תוף. אתם קולטים את יחסי הכוחות? תוף. הנגישות לנשק אוטומטי. כמובן שהיו אלה שהיה להם מה לומר, וכשפֵדֵה צעק על הימנים שמנגד, רץ סדרן ואמר מה אתם נותן להם כותרת רק בגלל שיש לך עודף הורמונים. השמאל המתחסד, שלום עכשיו עכשיו עכשיו מתייחסים לאדמה כמו למוצר, מה הפלא שהמגשימים שנותרו הם מוטציות. מתייחסים לזעם כאל הורמון. אחריות פוליטית זה נרדף להפרדת האישי והפוליטי ולפיכך זה נרדף לחוסר רלוונטיות נצחי ושיתוק. שיתוק יפה נפש. שלום עכשיו עכשיו עכשיו. מוות למתנחלים. אני רואה את האדמה. אני רואה את הקדושה של חברון מתחת לדם. מתחת למסחר של השמאל השפוי שנתמך במשקיעים שיורים באינדיאנים בדרום אמריקה. חברון היא עיר קדושה והשנאה שלי למתנחלים נובעת מחילול הקודש. בני זונות!! איפה יש קדושה עכשיו. איפה ישראלי. כל השוטרים בעדם. אין לי בעיה עם מוסר שבטי, להפך, אני מחכה לטעום ממנו. הבעיה היחידה שלי היא רוע. עשרות גוויות בשתי דקות וכל מה שיש זה מאמרי מערכת. שמאל סהרורי!! קרעו את השלטים האפולוגטיים והישארו עם המקלות ביד. איפה הפסיכופטים של השומר הצעיר? שמאלן סהרורי מברר פרטים על מתנחל שראה בטלוויזיה, עולה על מונית עם לוחית שטחים, מגיע לקריית ארבע, משפט שדה, טווח אפס לעורף. המתנחלים לא מזיזים לרבין, גם לא הפלשתינים, גם לא האדמה. המתנחלים בונים קוטג'ים על הגבעות החשופות, רבין והמשקיעים יבנו עליהן סופרמרקטים. מה יותר גרוע? מי יגן בנשק על שארית עצי הזית? אתם מבינים? אני מפחד שמישהו יעשה עניין מהשנאה שפרקתי מעליי ברשימה מסריחה בתערוכת מחאה, והדגש על תערוכה. לא אני לא אומר שזה לא בסדר. אסתר זנדברג מזיינת את השכל בפריוויוּ ב"העיר", נציגת השמאל התל אביבי: קהות חושים, ניוון, ריקנות, טמטום, שעמום. אלה שמצדיקים את הטבח ואלה שהוא פשוט לא הזיז להם. מי האויב? מי האויב? מציאות מורכבת לא מחייבת עמדה פוליטית מורכבת. להיפך. אבל תקשיבו לסיפור הזה: כשהייתי בן 17 ב"רעות" נוער יהודי ערבי, הגיע אלינו כהניסט, לשמוע. קראו לו אבישי, היום הוא מראשי "אי"ל", ארגון שמאיים ברצח על מתנחלים מתונים. הוא בא לפגישה, הוא הגיע גם לאחד ממרתוני ר"צ בנווה צדק. הוא לא "ריגל". הוא באמת רצה להבין אותנו ואני מרגיש שלא היה לנו מה להציע, כי אנחנו קרועים מהרוח, קרועים מהאדמה. לפני שנתיים נפגשנו לאחרונה, בעימות בין נוער שלום עכשיו לנוער צומת. ילדים צורחים אחד על השני איפה יעברו צינורות המים. הטמבלים הפרגמטים של שני צדי המפה. קמתי ואמרתי אני לא שומע כל הערב אף מילה על אמונה. במה אתם מאמינים. בדרך חזרה החוצה מבטינו נתקלו. חייכנו זה אל זה והוא אמר לי "היום אין אקשן כמו בתקופה שלנו". אני מכבד אותו אלף מונים על פני אסתר זנדברג. אני מכיר אותו ויודע שיש שם משהו מאחורי הרוע, למרות שבנסיבות המתאימות הוא יירה בי, ועם כל השנאה שלי אני לא יכול להצהיר דבר כזה מצדי. אני מפתיע את עצמי: אני בכל זאת מונע על ידי אהבה.

להגיב

*

אתר זה משתמש ב- Akismet להפחתת דואר זבל.

he_ILHebrew