סוף עונת העיתונות

פורסם במקור בבלוג חדר 404.

את ההידרדרות שלי לעיתונות אפשר לתאר כמו שהמינגווי תיאר את התהליך של פשיטת רגל ב”וזרח השמש”: בהדרגה, ואז בפתאומיות. אל תנסו לחשוף את האנשים ואת כלי התקשורת המוזכרים פה: פרטים שונו, טושטשו ועורבבו למניעת זיהוי. וזה גם לא משנה, הם רק דוגמאות מייצגות לענף שלם שאיבד את דרכו.

הייתי סטודנט ועובד בשכר שעלה רק בשקל על שכר המינימום. הכרתי מישהו שהכיר מישהו, כתבתי כתבה פה ושם כפרילנס, ותוך כמה חודשים זנחתי את המק-ג’וב לטובת משרה מלאה בתקשורת המקוונת בישראל. בהתחלה, כדרכן של התחלות, באתי עם המון מוטיבציה, ועל כך יכולים להעיד כמה מהעורכים שלי. התאמצתי כדי שטקסטים שלי יקבלו חשיפה נאותה. הרגשתי שאני חלק מקבוצה של אנשים שהינף העט שלהם יכול לתקן עוולות, לעצב דעת קהל, ושהשם שלי יחזיר יותר תוצאות חיפוש בגוגל מכל מי שלמד איתי בשכבה, כולל כוכבנית ריאליטי אחת שהייתה סגורה באיזו וילה לשבועיים והיום בודקת תיקים בנתב”ג.

כל האמביציות נעלמו. לאן? למרות שגדולים וטובים ממני מקטרים על מצב התעשייה הזו (לרבות רון מיברג, שאי אפשר לערער על כישוריו), אני עדיין תוהה לפעמים אם זה אני או הם.

אני נוטה להאמין שהבעיה היא גדולה ממני. העלייה של העיתונות המקוונת, הזולה, הקצרנית, היחצ”נית, היא חלק מתהליך השקיעה של מקצוע העיתונות בכלל ואולי של כל שוק התעסוקה של ישראל הסוציאליסטית לשעבר.

בהדרגה הוחלפו התותחים של מסדרונות המערכת בצעירים אחרים כמוני, שהיו חברים-של וידעו לחבר משפט בלי טעויות פיסוק קריטיות. לא אתיימר להתנשא – הרי הייתי אחד מהם. לא הייתה לי השכלה רלוונטית כשנכנסתי לתפקיד, וזה כנראה היה היתרון הכי גדול שלי בעיני המעסיקים. זה מה שאיפשר לכמה מהאתרים המובילים במדינה לשלם לי שכר התחלתי של 5,500 שקלים נטו. באחד מהמקומות זה אפילו היה 4,000 חודשי, אבל כפרילנס (תשע עד חמש במשרד), ללא יחסי עובד-מעביד. ז”א, אם היו מפטרים אותי, לא היו חייבים לשלם לי פיצויים בכלל.

בקרוב תוכלו להחליף אותי בתוכנה

אז מה בדיוק עושה עיתונאי באתר אינטרנט ישראלי? תתפלאו לשמוע, אבל משרתו של כתב באתרי האינטרנט בישראל כוללת מעט מאוד כתיבה. חלק גדול מאוד מהזמן, למעלה מ-90% ממנו, מוקדש לתפעול מערכות ניהול התוכן של האתרים השונים. העברת כתבה מהוורד לפורמט שאתם קוראים, עם התמונות והכותרות, ללא טעויות ההגהה, עם קישורים, זו פרוצדורה ארוכה לפעמים. קופי-פייסט לא מספיק. כתיבת כתבה של ממש, כזו הכרוכה בתחקיר ברשת או בעשיית טלפונים לכל מיני דוברים וגופים ועוד לחכות שיחזרו אלייך, היא עניין ממושך שיכול לקחת יום שלם עד כמה ימים. הכתבות האלו הן מיעוט.

את רוב הכתבות לוקחים מגורמים חיצוניים למיניהם: מגזינים, בלוגים של חובבים, אתרים שותפים של חובבי הז’אנר, שמוכנים לתרום כתבות תמורת החשיפה בלבד. כסף הם לא רואים מזה. שם המשחק הם להוציא כמה שפחות כסף על תוכן, גם במחיר של קבלת תוכן בינוני – הרי לכתוב כל ילד יכול, אז למה לשלם. אם רוב הכתבות נלקחות מבחוץ, מה תפקידו של העיתונאי, בעצם? התשובה היא להעביר את הכתבה מבלוג המעריצים של הזמרת איקס למערכת ניהול התוכן שלנו. כולה פקיד. תוך שנתיים תוכנה תוכל לעשות את זה, ואז אולי יחתכו את המתווכים לגמרי.

תפקיד נוסף הוא תרגום. ידיעות וכתבות רבות שאתם רואים באתרי האינטרנט מתורגמות מסוכנויות הידיעות. אם אין לגוף התקשורת הסכם עם הסוכנות הספציפית, פשוט לא נותנים להם קרדיט. “סופר מעריב”, “כתב ידיעות אחרונות" או “שירות הארץ” הוא התחליף המקובל. אחד העורכים שלי היה נוהג להתעקש שאחתום בשמי על הידיעות האלו. “תשנה פה ושם את המלל”, הוא היה אומר. אני לא אומר שזה פלגיאט, אבל זה סוג של הלבנת ידיעות. מעשייה ידועה הוא שסוכנות הידיעות AP רצתה לחתום על הסכם עם אחד מאתרי האינטרנט בארץ. טרם החתימה עיינו נציגי החברה באתר וגילו שאיזה קטע, כבר משתמשים בטקסטים שלהם מזה שנים ללא הסכם, רק בלי הקרדיט. הם הוסיפו לחוזה סכום שיכסה את השימוש הרטרואקטיבי, והעסקה התפוצצה.

אם נסכם, חצי מהיום מתבזבז על פירמוט כתבות ועוד חצי על תרגום כתבות של אחרים. אם יום העבודה מתחיל ב-9 בבוקר ומסתיים ב-6 בערב, רק בשעה 3 או 4 נגמרת המלאכה של פירמוט כתבות של אחרים. יש לנו שעתיים ביום נטו לכתוב כתבות שלנו, ואם אנחנו ממש רוצים את החשיפה ולראות את הקרדיט שלנו מתנוסס בדף הראשי, אנחנו מתבקשים להישאר שעות נוספות ללא תשלום. לא הרבה אפשר להספיק בשעתיים האלו, ונראה אתכם משיגים תגובות מחברות או ממשרדי ממשלה אחרי השעה 4.

שעות נוספות? מי סופר

השעות הנוספות הן עוד עניין: כמו שוודאי שמתם לב, אתרי החדשות הישראלים מתעדכנים בשוטף גם בסופי השבוע. בשביל זה יש כונן, שכמובן לא נהנה משום תוספת שכר על עבודה בשבת, כי זה מהבית, אז זה לא באמת עבודה בעיניי המעסיק שלך. לא משנה שאתה מסונדל לדירה התל-אביבית הסרוחה שלך לכל אורך הסופ”ש שאתה כונן, למקרה שאיזה סלב ישבור רגל וחייבים להעלות ידיעה דחופה. משתדלים להכין כתבות מגזין מראש לסופ”ש, אבל תמיד יש הקפצות, גם בשעות ביזאריות.

על מידת החשיבות של הידיעות שבשבילך מקפיצים אותך אפשר להתווכח. היו הקפצות ראויות והיו ידיעות על שטויות במיץ שלא הייתה סיבה לפרסם ב-3 בבוקר.

כשנכנס לתוקף החוק החדש של שלי יחימוביץ’, שמחייב רישום מדוייק של שעות עבודה, התחילו להחתים אותנו על שעון נוכחות. אבל בבית אין איך להעביר את הכרטיס הזה, ואף אחד לא היה מוכן לעדכן אותן ידנית, אז כל השעות האלו לא נספרו מעולם.

תנאים ואקסטרות לא היו. לחם, חלב לקפה במטבח ותלושים בשווי 300 ₪ לחג הראשון שלי בחברה. בשנים הבאות כבר קיצצו את הלחם, ובמקום התלושים לחג קיבלנו במקום חבילות שי עם וופלות, יין ישראלי וכו’. כתב חד-עין מהמשרד שממול שם לב שבאתר מופיע באנר לאותה חבילה בדיוק וחקר את העניין. “הם אפילו לא שילמו על החבילות. זה בארטר”, הוא סיפר לנו. בשנה השלישית כבר שמנו את כל החבילות בערימה הפגנתית בכניסה ואמרנו להם שיתרמו את זה למשפחות נזקקות. אז נזקקים, קבלו התנצלותנו. מקווים שלא העלבנו אתכם כמו שהעליבו אותנו. ההנהלה שלחה לכולם מייל תודה על נדיבות ליבנו.

קשר השתיקה של הטיסות

לקודקודים של אתרי החדשות לא באמת אכפת מה הכתבים שלהם כותבים. בעיניהם, מה שחשוב באמת, מופיע בעיתונים המודפסים. אנחנו רק היינו ממלאים את החללים הריקים בין הפרסומות.

לעיתונאים יש שני בוסים אמיתיים במקום העורך הראשי: הגולשים, שזה אומר הטוקבקים והרייטינג (מספר הצפיות של כתבה) מחד, והיח”צנים מאידך.

את הרייטינג אפשר לרמות בעזרת כותרות אטרקטיביות. הכניסו סקס לכותרת ואנשים יקליקו גם לכתבה על מקלונים לניקוי שעוות אוזניים.

את היח”צנים אפשר לקנות בכתבות מפרגנות. התמורה עולה עשרות מונים על השכר החודשי: מתנות אינספור, סלסלות יין וסבונים, גאדג’טים, ארוחות צהריים (שזה גם אומר חצי יום חופש מהישיבה במשרד ופירמוט/תרגום! אחלה דיל), וכמובן, השיא – טיסות לאירועים בחו”ל, שם תוכל לפגוש עוד זונות-עיתונות כמוך מרחבי העולם, שמכרו את נשמתם בשביל טיול של יומיים לניו-יורק. כולם אומרים שחייבים לנסוע, כי אם אנחנו לא נהיה שם, אולי יקרה משהו חשוב והכתב של העיתון המתחרה יכתוב על זה. היחיד שהכרתי שהיה כן לגבי סיבות הטיסה שלו פוטר מתפקידו כשקיצצו. חבל. תכל’ס, הערכתי אותו – היו לו ביצים כדי לא להיות מוסרני לגבי זה. “נותנים, תיקח”, הוא היה אומר.

אחרי טיול אחד כזה למדתי שאין באמת מה לסקר שם, זה סוג של קשר שתיקה שלאף אחד אין אינטרס להתיר. איך אמרו ארקייד פייר, it’s a hollow play, but they clap anyway.

הייתה תקופה שהעורכים הראשיים ניסו לשים סוף לחינגת הטיסות ואסרו על נסיעה לחו”ל על חשבון יחצ”נים. התוצאה הייתה שהיחצ”נים איימו שהחברות שהם מייצגים יפסיקו לקנות באנרים באתרים שבהם יש חרם כזה, והעורכים התקפלו מהר מאוד.

הכרתי עורך אחד שהיה מדבר גבוהה גבוהה על השחיתות שבלקיחה מיחצ”נים, אבל הוא היה הראשון להתייצב לארוחות הבוקר שלהם והראשון לעלות על המטוס, גם לכבוד השקה של, WAIT FOR IT – מקרני שקופיות חדשים. בחיי שאני לא ממציא את זה. הוא תמיד נימק ואמר שזה נושא מאוד חשוב שמעניין את הקוראים שלו. בקושי ראינו אותו במשרד, מרוב שהוא היה עסוק בארוחות, השקות וטיסות. ויש כתבת ידועה אחת שהיא BFF עם כל ראשי חברות התקשורת בארץ, והיה לה יותר חותמות בדרכון מאייל פלד. אני יודע כמה היא היתה מרוויחה, אז אני לא מאשים אותה. את איש יחסי הציבור של חברה אירופית מובילה אחת היינו מכנים “סנטה קלאוס”. נחשו למה.

השורה התחתונה: לא שווה את זה

יכול להיות יותר גרוע, נכון, אבל גם מה שאתם מכנים כ”יותר גרוע” יכול להיות הרבה יותר טוב ממשרת עיתונאי. עבדתי בעבר למשך שנה אחת כפקיד בבית חולים. השכר שם היה דומה לשל כתב וזכיתי לכבוד מהממונים עליי. אף אחד מהם לא נתן לי את התחושה שאני מקבל הוראות מחאפר שלא יודע מה הוא עושה.

לא כולם בעיתונות המקוונת היו איומים: היה עורך אחד שהיה עיתונאי מוכשר מאוד וכתב בחסד שעבר לחיי פרילנס, והיתה עורכת מבריקה אחת שעבדה והשקיעה מסביב לשעון ועברה להייטק. היה טיפוס מבריק, פרשן פוליטי מעולה ומבוגר יותר, שהתעקש להישאר בתעשייה הזו כנגד כל הסיכויים. אני לא יודע איפה הוא היום, אבל אני מקווה שהוא יוציא ספר משלו. הרבה עיתונאים מוכשרים השתמשו בשנה-שנתיים שריצו באינטרנט כשלב זמני בדרך לטלוויזיה או להייטק. לא היו סביבי הרבה כתבים מעל גיל 30.

בארבע השנים בהם עסקתי בעיתונות למדתי שהשילוב הקטלני של שכר נמוך ושל עובדים צעירים וזמניים, שבורחים כשהם רק יכולים, יוצר לא רק מוקדי שירות לקוחות ומערכת חינוך גרועים, אלא גם עיתונות גרועה. היתרון היחיד בעבודה הזו היה הטייטל המכובד יותר. מהר מאוד הבנתי שהשיטה הקיימת מנסה להבהיר לי שאין עתיד במקצוע, ושבמקום שאשתפשף, ארכוש מיומנות ואטפס במדרגות השכר, עדיף שאדעך, אתעייף ואפרוש כדי לפנות מקום למישהו צעיר ושאפתן שיהיה מוכן לסבול את כל זה תמורת פרוטה.

אני כבר לא עיתונאי, ואם היה אל הייתי אומר עכשיו “תודה לאל” על זה. חדלי האישים שחילקו לי הוראות סרק בסוף יפנו את הכיסא שלהם, בדרך כזו או אחרת. אי אפשר לרמות את כל האנשים כל הזמן, כמו שאמר לינקולן, גם אם זה עולה לעיתון כזה או אחר של המדינה בזיל הזול.

אמי מדענית בכירה בשירות המדינה, וגם היא רוטנת לפעמים שלמרות הטייטל המפואר היא צריכה לעסוק במטלות שחורות, אבל לפחות השכר והקביעות שלה מצדיקים את זה. דודתי סובלת לא מעט כמורה, אבל יש לה שנות שבתון, חופשות ממושכות, קרן השתלמות וארגון עובדים חזק שהופך שולחנות כשצריך.

מה שניסיתי להגיד כאן זה שאם העיתונות המקוונת באמת עומדת לרשת את מקומה של העיתונות המודפסת, כפי שזה נראה, אבדנו. אני מקווה שאני טועה.

הבהרה: הפוסט לא נכתב על ידי עידו קינן, בעל הבלוג חדר 404, אלא על ידי עיתונאי אינטרנט לשעבר שביקש לשמור על עילום שם.

אוהבים את הכל שקרים

עזרו לנו להמשיך לשקר

אנחנו נהנים ליצור ולכתוב את "הכל שקרים". אבל זה דורש עשרות שעות עבודה והוצאות של מאות שקלים מדי חודש. היכולת להציע חוויית גלישה ללא פרסומות – שחשובה לנו, ואנחנו מקווים שגם לך – מתאפשרת בזכות התמיכה הנדיבה של קוראים כמוך. כל סכום יתקבל בברכה. כי תרומה שבאה מהלב היא מסוג המחוות שגורמות לנו להרגיש תחושת הערכה חמימה ונעימה.  

בחירת שיטת תשלום
פרטים אישיים

פרטי כרטיס אשראי
זהו תשלום SSL מוצפן ומאובטח.

סה"כ תרומה: 25.00₪ חודשית

{amount} + {fee_amount} לכיסוי העמלות

בנוסף אפשר לתרום במטבעות הדיגיטליים לכתובות הבאות: 

ביטקוין: 3Dc9kNFmvpnuADrwHDmHsYGY1hATY2Yyey

אתריום: 0x737FA1c1e2EecB6CE66a9C460277b090a60B9e52 

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

להגיב

*

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.